ז'אנר: פנטזיה אורבנית, נוער בוגר.
למי מתאים: כל מי שרצה אנשי-זאב ומעולם לא סופק לו מבוקשו (כי דמדומים לא נחשב), וכמובן קוראי הספר הראשון.

על רגל אחת:

במשך ספר שלם אני צועקת: תקלטו כבר!

מתוך גב הספר:

ירגע אחרי שתרז קושרת את עצמה אל פלג לנצח, היא נלקחת ממנו. עכשיו היא כלואה ולא תוכל להשתחרר, אלא אם תהפוך למישהי אחרת לגמרי.

תרז חשבה שהיא יודעת מה היא עושה. מי הטובים ומי הרעים, מי בעדה ומי נגדה. היא למדה לסמוך על הלהקה שלה ועל יואב ופלג, שתמיד יהיו שם בשבילה. אבל אחרי שאדם קרוב בגד בה ומכר אותה לאויבת הכי גדולה שלה, היא נאלצת להילחם לבדה נגד כוחות שלא העזה לדמיין שקיימים. 

הרבאנימלים שפגשה היו רק קצה הקרחון של הסודות והשקרים שמקיפים אותה. 

בספר האחרון בטרילוגיית הרואה תרז לומדת בדרך הקשה שאין לה שום ברירה. לאלים הקטנים יש תוכניות גדולות בשבילה. רק היא יכולה להיות הגשר שבין העולמות. רק היא תוכל לכתוב את החוקים של העולם האנימלי מחדש.
ורק היא תחליט איזה סוף יהיה למשולש האהבה שלה. 

יובל אטיאס מאמינה במפלצות, בכישוף ובאהבה גדולה מהחיים. כשהיא לא כותבת סיפורים בעצמה, היא מנחה כותבים אחרים וחולמת על סופים טובים.

הוצאת: כנרת זמורה דביר

ומה אני חשבתי עליו:

חודש יוני השנה הסתמן לי בתור התמוטטות נפשית. החזרה לעבודה אחרי חמישה חודשים של חופשת לידה, שבוע הספר ויום ההולדת שלי, כולם דחוסים על 30 ימים שהשאירו אותי בלי אוויר ועם דלקת חוזרת במפרק היד.

רציתי קריא, מהיר ומנחם, במקום להמשיך ולחרוק שיניים עם ספר אחר שאני יודעת שיהיה שווה את זה, אבל גוזל ממני את תאי המוח הבודדים שעוד נשארו. איזה מזל, אם כך, שהחלק השלישי והאחרון בטרילוגיית "הרואה" חיכה לי בסבלנות על המדף.

ועכשיו, בברכת ייתכנו ספויילרים לספרים הקודמים – הבא נתחילה.

בעוד שתרז נמצאת על תקן חיית מעבדה באתר מושחר ונתונה לחסדיה של קרלוטה קראוזר, יואב ופלג נמצאים בישראל ומחליטים לשדרג את מערכת היחסים שלהם מבלתי נסבלת ל"די כבר אולי תתנשקו וזהו".

יש ביניהם מתח – רגע לפי חטיפתה של תרז, היא העניקה שם לפלג. יואב נשאר נטול שם ומתוסכל ביותר מדרך אחת.

אוקי. אז נתחיל מהפיל (או הדוב) שבחדר – הענקת השם הזאת. במשך 80% של ספר העלילה רוכבת על הנחת הנחות של הקורא, אם כי לי באופן אישי הן הרגישו ממש מאולצות בשלב מסוים. אולי אני מגזימה – אחרי הכל אני לא קהל היעד הקלסי של הספר, ונאמר לי שוב ושוב לאורך הקריאה שרוב הקהילה של אטיאס לא חשבה כמוני.

אבל כמובן שצדקתי.

אטיאס כותבת קריא וכובש בהחלט. הפעם נוספו גם נקודות המבט של יואב ופלג אחת לכמה זמן, מה שהיה מרענן גם אם לא תמיד נחוץ. בהתאם לזאת, סיימתי את הספר מהר מאוד, וזאת למרות ששום דבר בעלילה לא הפתיע אותי בשום שלב.

לא שזה דבר רע. ספר לא תמיד חייב להפתיע בשביל להיות טוב, ואני בהחלט חושבת שטרילוגיית "הרואה" טובה – הן מבחינת דמויות, בניית עולם ומסע דמויות. בכל ספר הדמויות מתפתחות ומתעצבות קצת יותר והופכות לשלמות קצת יותר. 

אחרי שבספר הראשון לא סבלתי את פלג, ובשני נמאס לי מיואב, בשלישי שניהם בלתי-נסבלים ונסבלים ביחד. הם נכנעים לעובדה שעליהם לעבוד ביחד ומתחילה להירקם ביניהם מערכת יחסים אמיתית שמבוססת על קצת יותר מהעלבות הדדיות.

אבל אם נחזור לטענה הקודמת שלי – על כך שלא כל ספר חייב להפתיע – אני חייבת להגיד שדווקא כן ציפיתי מ"השינוי האחרון" להפתיע. אלו ספרים מונעי עלילה, והיא אכן קיימת, היא פשוט מאוד… צפויה. כל "טוויסט" מקבל האכלה בכפית, וברקע של כל זה – הרכיבה על הנחת הנחות והסקת מסקנות. לשם הדרמה.

אז פחות.

לזכותה של אטיאטס יאמר שהיא באמת הניחה את כל חלקי הפזל במקומות מאוד גלויים, כך שלהגיע למסקנות המתבקשות לא אמור להיות קשה במיוחד. זה גם אומר שנעשתה פה חשיבה מעמיקה על ההיגיון הפנימי של העולם ומערכות הקסם.

למרות הנימה הקצת מתלוננת שלי, אני רוצה לציין שזה שלא הופתעתי מהעלילה לא אומר שהיא לא הגיונית לעולם או לא עובדת. היא עובדת, מתאימה כמו ניילון נצמד שנמס בשמש. והכי חשוב – היא הגיונית לעולם.

בסופו של יום – מדובר בטרילוגייה שאני אמליץ עליה בלב שלם לנוער בוגר שמחפשים פנטזיה ישראלית, אקשן גבוה והעלאת דופק גם במקצה הרומנטי (אפילו שאני מתעבת משולשים עוד משיעורי טריגו).

אני אמשיך לעקוב אחרי הכתיבה של אטיאס, כי ברור שיש לה יכולת לבנות עולם ולגרום לנו להאמין בו.