ז'אנר: פנטזיה אורבנית, נוער בוגר.
למי מתאים: כל מי שרצה אנשי-זאב ומעולם לא סופק לו מבוקשו (כי דמדומים לא נחשב), וכמובן קוראי הספר הראשון.

על רגל אחת:

תרז יקירה, קוראים לספר "שם הטוטם", את מתבקשת להעניק שם.

מתוך גב הספר:

יואב מהשבט שלה מרגש אותה,
פלג מהשבט האויב ממלא אותה שלווה,
וכל אחד מהם נתן לה שם ובטוח שהוא מיועד לה.

כוחות מרושעים מאיימים על הקיום האנימלי כולו, ואויבים חדשים וישנים מנסים להשמיד את שבט הזאב האפור.

אחרי שתרז גילתה שכל החיים שלה הם שקר, היא מוכרחה ללמוד את העולם החדש והמסוכן שנולדה להנהיג. אבל לא משנה כמה היא מנסה להציל את הגורים ולהתנגד לרוע המתעורר, האויבים שלה נמצאים תמיד צעד אחד לפניה.

ועכשיו מישהו בעולם האנימלי מפליל את תרז. מישהו מנסה לכלוא אותה, והיא כבר לא יודעת על מי אפשר לסמוך. האנימלים שסביבה מזהירים אותה ממשרתי הרשע, אבל תרז תצטרך לגלות את האמת בעצמה. היא תהיה חייבת ללמוד לזמן חזיונות כדי להגן על החיים שלה ושל כל מי שחשוב לה, ואולי סוף־סוף גם לתת שם ליואב, כמו שהיא כל כך צריכה ורוצה.  

יובל אטיאס מאמינה במפלצות, בכישוף ובאהבה גדולה מהחיים. היא החלה לכתוב סיפורים בגיל 14 ומקווה לא להפסיק לעולם. שם הטוטם הוא ספר ההמשך להרואה, שכבש את לבבות הקוראות והקוראים.

הוצאת: כנרת זמורה דביר

ומה אני חשבתי עליו:

מהרגע שהספר נחת בארון החשמל של השכנים (השליח החדש עשה לי קצת חפש את המטמון ברחבי הקומה), השיח העצמי שלי היה מאוד קצר עד שהבנתי שכן – אני שמה על הולד כל ספר אחר שמחכה לי ופותחת אותו.

יתכנו ספוילרים לספר הראשון.

אחרי אירועי הספר הקודם, תרז מנסה מאוד להוכיח את עצמה בתור הרואה של שבט הזאב האפור, במיוחד אחרי שקרלוטה קראוזר הצליחה לחמוק עם הגורים.

תרז אכולת רגשות אשמה ומרגישה חסרת אונים מול סיטואציה מאוד לא פשוטה אליה נפלה, ובתוך כל זה היא צריכה להתמודד גם עם העוינות בין יואב לפלג, שנמצאים בעיצומה של תחרות השתנה למרחקים.

תרז מנסה להבין את דרכי הפעולה של קרלוטה ואיך אפשר לגבור עליה ולהיות פעם אחת צעד לפניה, מנסה ליצור בריתות עם גורמים נוספים בעולם האנימלי ונתקלת בהמון דלתות סגורות, עד שהיא מבינה שאפשר ואף רצוי להיכנס לפעמים מהדלת האחורית.

כיאה לספר נוער בוגר, הוא חושף שחיתויות ומעמיד את תרז וחבורת הנערים סביבה, במרכז הדרמה והגילויים.

אטיאס כותבת טוב. חשבתי ככה בספר הראשון, וחשבתי ככה גם כשהצלחתי לזהות את הסיפור שלה מבין הסיפורים העולים של פרס עינת. העולם עצמו של "הרואה" גם הוא מעניין, ובעבר החמאתי מאוד על המחקר והמחשבה שנוצקו לתוך העלילה.

הפעם אטיאס מרחיבה את העולם שלה, וניכרת בו המחשבה, אבל באופן אישי הרגשתי שזה קצת הגיע על חשבון מחקר על דברים חשובים אחרים. תרז אומנם חדשה באופן יחסי לעולם האנימלי, אבל שאר הדמויות שמקיפות אותה ממש לא. ופעם אחר פעם יש חורים באבטחה ובפרוטוקולים, ומדובר בתהליכים שלי נראו מאוד מתבקשים, אבל לא קיבלו תשומת לב, ובפעם אחת אף מוסמסו בצורה מאוד גסה. התנהלות קצת שונה והרבה מאוד מידע היה יכול להיחשף קודם ולהפוך את מרבית העלילה ללא רלוונטית.

הפן הרומנטי אומנם נדחף מעט אחורנית בעלילה, אבל הוא עדיין נוכח, ואני עדיין לא חסידה גדולה של משולש האהבה הזה. לפחות פלג מקבל צבעים יותר מחמיאים ומתבשל בתור דמות, בעוד שיואב נצבע בעיקר בצבעים לא מחמיאים בלשון המעטה.

תרז עצמה קצת פחות הציקה לי מאשר בספר הקודם. יכולתי להתחבר לתחושות חוסר האונים שלה ולפחדים. היא נהגה באופן הרבה יותר שקול ובוגר, וגם את האימפולסיביות שלה הצלחתי להצדיק (וזה לא קורה הרבה).

בסופו של יום, העלילה של "שם הטוטם" פותחת יותר שאלות מאשר מספקת תשובות. גם הפעם הספר נסגר בקליף-האנגר, ואני מאוד בעד.