ז'אנר: פנטזיה אפית, נוער בוגר (מאוד), ריטל, אגדות.
למי מתאים: אוהבי ספרי נוער שהם לא בלעדית רק לנוער.

על רגל אחת:

מאייר, תעשי לי אגדה.

מתוך גב הספר:

"אהבה היא הניחומים שבידיעה שמישהו יעמוד לצידך , יקבל אותך כפי שאת, למרות כל המוזרויות שלך, כל המגרעות שלך. ואולי במידה מסוימת הוא אוהב אותך דווקא בגללן."

חשכה ירדה על אדלהייד. זֶרילדָה, הלכודה בסבך השקרים האיום של הטירה, נחושה לעזור לגילְד לפתור את תעלומת שמו ועברו הנשכחים. עד מהרה היא מגלה שהמלך אֶרְלְקֶניג מצא דרך נוראה להשתמש בה כדי להשיב אליו את אהובתו ולנקום באלה שכלאו את בני בריתו האפלים. אם אֶרְלְקֶניג יצליח במזימתו, עולם בני התמותה ישתנה לעד ונשמותיהם של זרילדה וגילד יאבדו בקללה נצחית. האם תוכל מספרת הסיפורים למצוא דרך לרתום את יכולותיה המופלאות כדי להציל את אהוביה ואת עצמה?

מאריסה מאייר היא סופרת נוער אמריקנית אהובה, שמוּכּרת ביכולותיה האגדיות לברוא מחדש מעשיות עתיקות בעולמות פנטסטיים מהפנטים. זהב, הראשון בסדרת מספרת הסיפורים, התקבל בהתלהבות עצומה, זכה בשבחי הקוראים והביקורת והיה לרב־מכר בינלאומי. הספר קללה הוא סיום מפעים לסדרה.

הוצאת: כתר
תרגום: יעל אכמון

ומה אני חשבתי עליו:

בין אזעקה אחת לאחרת, כדי לא לקרוס תחת הד השיחות הבלתי נסבל במקלט הבנייני, גמעתי את "קללה". ההגעה שלו לארון החשמל שלי בשלהי מאי גרמה לכל לו"ז הקריאה שלי ליפול על פיו ולהתרסק כלא היה. ככה זה, יש ספרים שדוחים תכנונים, ו"קללה" לגמרי חלק מהקטגוריה הנ"ל.

את "זהב" סיימתי בתחושת זעם מהולה בהתרגשות. חיכיתי שנה וחודשיים ליציאת ההמשך בעברית, תוך איומים מופרכים כאלה ואחרים על ההוצאה והמתרגמת, שרק מזל טהור גרם להם לא לקחת אותי ברצינות ולדווח עלי למשטרה.

ואז הגיע "קללה" – שממשיך מאותה נקודה – כמעט – בא עצר "זהב".

מיותר לציין שיתכנו ספויילרים לספר הראשון.

נתונה תחת קללה משל עצמה, זרילה כלואה מאחורי המסך בטירת אדלהייד לשחק את תפקיד הארוסה האוהבת של שר-היער. אבל למעשה, היא מקדישה את לילות הירח המלא, בהם בעלה לעתיד יוצא לצוד, בחיפוש אחר גופיהם הגשמיים שלה ושל גילד, כדי שיוכלו לשבור את הקללה ולהביס את בני האופל והמצוד.

זרילדה וגילד אמנם זוממים הפיכה, אבל לשר-היער תוכניות משל עצמו, והוא לא בוחל באמצעים כדי לגרום לזרילדה להתיישר על-פי רצונותיו – לצוד את החיות האקזוטיות ביותר שיש ליבשת להציע, וגם להשיג חזרה את הציידת פרכטה, אהובתו האמיתית.

כבר הכתרתי בעבר את מאייר בתור מלכת הריטלים. יש לה יכולת לזהות את הגרעין הטהור ביותר של פולקלור, מעשייה או אגדה, ולהשחיל אותו בתוך עלילה גדולה ומסועפת. היא יודעת לחבר בין סיפורים שלאו דווקא טבעי לחבר ביניהם, ויש לה יכולת מעוררת קנאה לספר מחדש את הסיפור באמצעות דמויות אמינות ועולמות שמרגישים אמיתיים.

"זהב" היה הבטחה, ו"קללה" מאוד משתדל לקיים אותה.

מאייר עדיין מדהימה בכתיבה שלה, הדמויות שלה עדיין צבעוניות, עגולות ואמינות, והעולם שלה עשיר, מסועף ובנוי לתפארת. ובכל זאת, יצאתי עם תחושה קלה שמאייר פיתלה לעצמה כל-כך את העלילה, שהיא לא ידעה איך לסגור אותה בצורה שתהיה מספיק אלגנטית.

היו פספוסים קטנים – הדמות של שר-היער ריתקה אותי, ורציתי עוד ממערכת היחסים המורכבת בינו לבין זרילדה. ולא, הכוונה ממש לא למשולש אהבה – אלא באמת למערכת יחסים אינטלקטואלית, אינטימיות מסוג אחר, שהיה להם פוטנציאל לחלוק שהיה הופך את גלגולי סוף העלילה למשכנעים ועמוקים אף יותר. גם מערכת היחסים והדמות של הציידת פרכטה יכלו לזכות לטיפול קצת יותר עמוק – להפוך את הציידת לדמות אמיתית ולא כלי עלילה לשימוש המחברת.

ב-480 עמודים מאייר שמה לעצמה לסיים את מה שהתחילה ב"זהב", ואף המשיכה לבנות ולהוסיף פיתולים. מבחינת עלילה – הספר השני בצמד אכן עומד בציפיות, אבל כשיורדים לפרטים הקטנים – אפשר למצוא מקומות להשאיל ולהחכיר. הסיפור – המעשייה – מקבלים את הסוף הראוי, שמשלב בתוכו כמובן גם אלמנטים מהמעשייה המקורית בדרך לגמרי גרמה לי לחייך.

גם תוספות העולם של מאייר והאלוהויות היו מאוד לטעמי. הם היו ססגוניים וייחודיים, ומאוד לא מה ש"מצופה" מאלוהויות להיות.

נהניתי מהספר, ואני חושבת שהצמד מוצלח מאוד. אלו רק הדברים הקטנים שגרמו לי לתחושת החמצה קטנה. אבל כעבודה שלמה? מאייר עושה זאת שוב.