ז'אנר: פנטזיה, רומן.
למי מתאים: חובבי פנטזיה רכה ורומני מכתבים.

על רגל אחת:

אסתטית – הספרים מושלמים ומשלימים אחד את השני.

מתוך גב הספר:

"יותר סיכונים, יותר פנטזיה, יותר מהכול… סיום מהמם לדואט הספרים של מכתבי הקסם."- Paste Magazine

שבועיים חלפו מאז חזרה אייריס וינו הביתה מהחזית שבורת לב, אבל סוף המלחמה לא נראה באופק. רומאן נעדר, והעיר אואת' עדיין בסכנה. כשאייריס ואטי מקבלות עוד הזדמנות לדווח על תנועותיו של דייקר, שתיהן מנצלות אותה ויוצאות שוב לחזית.

מאז התעורר בממלכה של דייקר, רומאן לא מצליח להיזכר בעברו. אבל כשמובטח לו שזיכרונו יחזור, הוא מתחיל לכתוב מאמרים עבור דייקר. ואז מגיע מכתב מוזר דרך דלת הארון. רומאן, סקרן וחשדן, מתחיל להתכתב עם חברתו־לעט המסתורית, ובקרוב יצטרך להחליט: לעמוד לצד דייקר או לבגוד באל שהחזיר אותו לחיים.

ככל שהימים הולכים ומתקדרים, אייריס ורומאן מתקרבים זה לזה… שניהם יסכנו את לבם ואת עתידם כדי לשנות את מהלך המלחמה.

האם האהבה שלהם תשים סוף לקרבות או אולי תביא לסופו של העולם?

רבקה רוס היא סופרת אמריקנית של ספרי פנטזיה לנוער ולמבוגרים, שספריה מככבים בראש רשימות רבי המכר באמריקה. מגיל צעיר חיפשה פורטל ל'נרניה' וחלמה לכתוב. כשהיא לא כותבת, אפשר למצוא אותה בגינה שלה, שם היא שותלת פרחי בר ומצמיחה רעיונות לסיפורים. היא גרה עם בן זוג וכלב רועה אוסטרלי מכוּר לפריסבי במדרונות הרי האפלאצ'ים בג'ורג'יה.

הוצאת: כנרת זמורה דביר, אהבות
תרגום: דנה טל

ומה אני חשבתי עליו:

"יריבים שמימיים" נגמר בהבטחה. הספר הראשון בצמד הזה היה שזור במיתוסים, פולקלור וקסם לא גמור והבטיח גדולות ונצורות. מה שאומר שהגעתי אל "נדרים אכזריים" עם המון ציפיות.

ואולי כאן הבעיה.

יתכנו ספויילרים לספר הראשון.

שבועיים מתום הספר הקודם, אייריס וינו חיה את אותה שגרה משמימה וריקנית שלה באואת', ומתמודדת עם אחיה שחזר מצולק מיותר מדרך אחת מהמלחמה.

המלחמה ממשיכה להתקדם מזרחה, למרות שהעיר עצמה, ובראשה המושל, מאוד בהכחשה. לכן, הבוסית של אייריס מחליטה לשלוח את אייריס חזרה לחזית בשביל לכתוב עליה. ההחלטה הופכת לבלתי הפיכה, כשמתפרסם בעיתון המתחרה כתבה המצדדת בצד האל במלחמה, מאת לא אחר מאשר רומן ק' קיט.

הכתיבה עדיין מכשפת, אבל הפעם הקסם לא שאב אותי איתו. לא היה כאן מקרה של "ההצצה אל המנגנון שוברת את הקסם". לזה דווקא ציפיתי. רציתי העמקה של המיתוס, של העולם. זכיתי לפגוש את האלים – בערך. 

אבל לסיפור לקח זמן להיפתח ולהתגלות, והכיוונים היו מתבקשים מאוד. אין בזה רע. למעשה, אני חושבת שכסיפור שלם הדואולוגיה בהחלט עובדת. יש הבטחה, יש קיום. רוב השאלות מקבלות מענה שמניח את הדעת, והכאב והאובדן מאוד אמיתיים ומורגשים.

ועדיין. היו חסרים לי קצת פיתולים, עוד קצת העמקה בעולם ובמיתוס – שהיה ברור מדי. ההבנה המאוחרת של אייריס כגיבורה גרמה לי להיאנח לא פעם, אבל יכול מאוד להיות שפשוט מדובר בבעיה אישית שלי.

היו הרבה כיוונים, הרבה חוטים קטנים שרוס החלה לשזור אבל לטעמי לא העמיקה בהם מספיק. רוב הבנייה והסיפור היו סביב אייריס ורומאן – והדרך שלהם חזרה אחד לשניה. לרגע הם היו אלטייר ווגה – שני כוכבים אוהבים שמופרדים על-ידי יקום שלם, ובאחר הם חפרו מנהרות שיובילו אותם האחד לשניה.

הסיפור עוקב רק אחר רומאן ואייריס, עם הבלחות קטנטנות של הדמויות הנוספות – ואני חושבת שכאן הכשל. שהוא גם לא בדיוק כשל, אלא פשוט חוסר תיאום ציפיות.

היה לסיפור פוטנציאל לממש את ההבטחה של יריבות שמיימית ונדר אכזרי, זה שטמון באלים ולאו דווקא בזוג הכתבים. זה שמעמיד משני צידי המתרס כמעט כל דמות ודמות בספר. הבחירות שלנו מגדירות אותנו, והאימרה הזו תקפה גם עבור אלים.

היה עוד מה לספר לגביהם ולגבי המלחמה וההיסטוריה שלה, ובמקום זאת, רוב המידע שהתקבל היה על כמיהה וגעגוע ושחזור של רגעים שכבר חזינו בהם בספר הראשון.

אני לא מאוכזבת. אני חושבת שהקריאה הכוללת כן מחזיקה. אני חושבת שהכתיבה יפהיפיה ואני חושבת שלמערכת היחסים של אייריס ורומאן יש נופך קלסי על-זמני שמשאיר טעם מתוק בפה. הוא פשוט לא מחזיק לבד את העלילה.