ז'אנר: פנטזיה אפית.
למי מתאים: קוראי WoS.

על רגל אחת:

התנצלותי הכנה מראש, כנראה שהמניפסט הזה יהיה ארוך יותר מהספר עצמו.

מתוך גב הספר:

לפני הקולות, לפני כל הדם והשקרים והנקמה, ניי היה רק ילד.
נער, יותר נכון. חמוד כזה, מתולתל וביישן. נאורו, קראו לו אז. והוא לא היה לבד. היה לו אותי.

היי, אני נובה, נעים להכיר. הינה מה שצריך לדעת עליי: אני בת שבע-עשרה. אוהבת לקרוא, לשחות, ולדחוק אנשים לפינה עם שאלות מוזרות.

הפחד הכי גדול שלי הוא שלא יהיה לי עם מי לדבר. והחלום שלי הוא שאנשים יקשיבו למה שיש לי להגיד.

"סוד כוחה" זה הסיפור שלי – איך הכרתי את נאורו, מה למדתי ממנו, מה עשיתי, במה נלחמתי.

זה סיפור אהבה חמוץ-מתוק, טיפ-טיפה סקסי, מלא בקסם, אובדן, פילוסופיה, יופי, וחיבוקים. המון חיבוקים.

וזו גם אנדרטת זיכרון – לבחורה אחרת, מעולם אחר, אני מקווה שהיא במקום טוב יותר.

הוצאה עצמית.

ומה אני חשבתי עליו:

עוד כשאורי הכריז על אסופת הסיפורים הקצרים בעולם של WoS, הוא דיבר, לפחות איתי, על הסיפור של נובה.

באופן אישי, הדמות של נובה מאוד עניינה אותי. ב-WoS היא מתקיימת כקו מנחה וכקונטרה למאדנס שמטריד את שפיותו של ניי. נובה היא אי השלווה דרכו ניי יכול להילחם בקול המקנטר שלא עוזב אותו. נובה של ניי היא גדולה מהחיים, היא נמצאת על איזה מזבח עלום של נעורים שכוחים ותמימות שניי שכח זה מכבר. היא החיבור האחרון שיש לו להיותו נאורו, הנער שאהב נערה.

למען האמת, הייתי אמורה להיות מקוראי ה-ARC באנגלית, אבל עקב תקלות טכניות וחוסר משווע בזמן אורי ואני פספסנו אחד את השניה. קצת חבל לי על זה, כי אני תוהה אם הייתי יכולה להיות קול משפיע או מכוון, אפילו שבנקודת קריאת ARC זה סיפור שנמצא ממש פסע לפני דפוס.

אני אהיה מאוד אמיתית, אני לא מצליחה להבין לאן העולם העשיר של WoS הלך לאיבוד בנובלה הקצרצרה הזאת. אורי חוזר ואומר שניתן לקרוא אותה בפני עצמה ובלי קשר לקריאת הספר הרשמי הראשון בסדרה, אבל אני נאלצת לחלוק עליו.

הסיפור יוצא מנקודת הנחה שאנחנו מכירים את מיתולוגיית העולם, שבה נרדפות מכשפות מעצם היותן נשים. הוא יוצא מנקודת הנחה שאנחנו יודעים שהימים מתקצרים והטענה הרווחת היא שזה מעשה כשפים של נשים ובפרט מכשפות. הדבר היחיד שהוא לא יוצא בו בהנחה הוא הצגת המלך, שקיבל הנהרה בתוך הטקסט כאילו הדבר לא היה ברור מעצם העובדה שקראו לו "הוד מעלתך".

לרוב אני בעד לאפשר לקורא ליפול לתוך עולם ולתת לו לשחות קצת בעצמו מבלי להאכיל אותו כל פיסת מידע בכפית. העולם צריך להיבנות בהדרגה. הבעיה שבנובלה הזו לא היה לעולם זמן להיבנות, לא הייתה בכלל אפשרות להתעכב על העניין.

הסיפור עצמו עוקב אחרי נובה הצעירה, שהביטה באחותה בעיניי עגל מעריצות ורצתה להיות כמוה. זו הרגשה מאוד נפוצה בקרב אחים קטנים, לפחות כך שמעתי.

כוכב, האחות הגדולה, היא חכמה, ויפה ומוכשרת ויש לה רעיונות גדולים ומהפכניים. כוכב לא זוכה להגשים את החלומות האלה, ונובה נאלצת ללמוד מי היא לא בצל אחותה הגדולה.

באופן יבש, זה נשמע מעולה. מסע גילוי עצמי, אובדן, צמיחה מתוכו.

רק ש… לא.

אני חושבת שהצלחתי להבין מה אורי ניסה לזקק לתוך הסיפור הזה. הרי הוא הצהיר שהוא כתב אותו מתוך כאב. יש חורים שאי אפשר למלא, לא משנה כמה ננסה. הכאב ניכר בטקסט, אבל לטעמי הוא לא זוקק. האווירה הייתה ליד.

לא עזרה העובדה שנובה עצמה, למורת רוחי, נתגלתה כדמות נערה סטריאוטיפית ומרגיזה, ובתור מי שהייתה נערה בעצמה פעם, ואנגסטית לא פחות מנובה, זה גם לא היה ייצוג נכון. ועוד דבר שהפריע לי עמוקות בנובה, הייתה העובדה שהיא לא באמת מחזיקה בסט ערכים משלה, אלא פשוט מעתיקה את אלו של כוכב, כחלק מהרצון להיות כמוה. היא לא עוברת שום חוויה שתגרום לה להאמין בדרך ובמטרה בעצמה.

יש פה ניסיון לצייר את נובה כגדולה מהחיים, זקנה בגוף של ילדה. התוצאה היא ילדה אגואיסטית עם רומנטיזציה של עצב.

והעצב. שוב ושוב ושוב העצב הזה. הטענה הזו, שהעצב הוא המפתח ושיש כוח בעצב. שצריך להישאר עצובים. זה לא "מותר להיות עצוב", לא. צריך להיכנע לעצב ולרתום אותו. שמחה מפריעה.

באופן אישי אני חושבת שזה מסר נורא.

לא כי עצב הוא דבר שגוי, אלא כי המסר הזה לא נותן מקום לשמחה. הוא לא נותן מקום לעובדה שדברים יכולים לחיות אחד ליד השני. שזה קצת אירוני, בהתחשב בעובדה שנובה מגיעה לתוצאה הפוכה בדיוק ממה שאני טוענת.

מעבר לכך, הפרק הראשון מבטיח שזה הסיפור של נובה ונאורו, אבל הוא לא. הוא גם לא הסיפור של כוכב. הוא אפילו לא הסיפור של נובה. תהרגו אותי, אני לא מצליחה להבין סיפור של מי זה.

נאורו לא נוכח מספיק בשביל שמערכת היחסים שנובה מספרת עליה, שבנויה על שתיקות נינוחות, הכלה וקבלה, תתקיים או תיבנה. נאורו עצמו הוא דמות שולית כמעט ברמת ההורים הלא נוכחים של הסיפור. לא הצלחתי לראות סיבה לכך שנאורו יתאהב בנובה פרט לעובדה שהוא צריך, כי ככה אורי רצה.

מערכת היחסים שלהם לא מספיק בנויה בצד הנכון של המסך כדי שאני אוכל להנהן לעצמי ולהגיד "כן, אני רואה איך הוא הפך מנאורו עגל קטן ותמים לניי רצחני ולא לגמרי שפוי".

עוד נקודה שקצת התקשיתי איתה, וכנראה היא הסיבה העיקרית שלקחו לי שלושה ימים תמימים לסיים נובלה של פחות מ-100 עמודים, הוא עניין הפרוזה.

היא פשוט לא אחידה, ולטעמי לא לגמרי תואמת עולם. קראתי את WoS באנגלית, שהייתה גבוהה מאוד, והנה כאן, נובה משתמשת בסלנגים של המאה ה-21 מעורבבים בתוך מילים גבוהות. לא התחבר לי עם הדמות שלה, שאמורה בין היתר להיות "פילוסופית לעתיד".

באופן אישי חוסר האחידות המשלבית קרעה אותי מהעלילה. לא מצאתי בקרדיטים של הספר עריכת תרגום, שאולי הייתה פותרת את הבעיה הזו ספציפית. בוצעה הגהה ואכן אין בספר שגיאת כתיב אחת.

אני יודעת, אלו הרבה תלונות.

באמת שרציתי לאהוב את הנובלה. אורי כתב לי הקדשה מקסימה, וכפי שכתבתי בהתחלה, נובה של ניי היא דמות שמאוד עניינה אותי. זה פשוט מסתבר שמה שהפך אותה למעניינת זו העובדה שלניי יש משקפי געגוע ונוסטלגיה.

אבל אולי כן מילה טובה לסיום?

אני באמת חושבת שיש לדמות של נובה הרבה פוטנציאל. אולי בגלגול אחר היא תוכיח את עצמה, אני מאוד מקווה שכן.