ז'אנר: פנטזיה אפית.
למי מתאים: קוראי סנדרסון מושבעים וחובבי אנימות עמוקות.

על רגל אחת:

אורי לקח את כל האנשים השבורים והכניס אותם לספר. למה? כי בא לו.

מתוך גב הספר:

(בתרגום ממש לא רשמי שלי)

ציד מכשפות התשפט בממלכת אוליאנאת' כמו מגפה במשך כמה עשורים. אלפים נשחטו בעקבות פחדיו של המלך מנשים המשתמשות בכוח סנספיריטי.

לא עוד.

ניי ושותפיו ראו מספיק רצח ומיזוגניה. חמש-עשרה שנים חלפו מאז שהצטרף ניי למסדר ציידי המכשפות, ועכשיו, סוף כל סוף, הזדמנות להרוס את המסדר מבפנים מציגה את עצמה.

זו הזדמנות להפיכה וסיום תקופת שלטונו הרודני של המלך.

אבל חמש-עשרה שנים של העמדת פנים גבו את מחירן. הצורך של ניי בנקמה הסיט אותו ממסלולו לדרך רצופה באלימות ורוע. ידיו מגואלות בדם של אין-ספור קורבנות חפים משפע, ליבו עוד נושא צלקות שורפות של אבל ושפיותו מוטלת בספק.

אפילו אם יהרוג את המלך ויצליח במהפכנ, לא בטוח שזה יספיק כדי להעלים את הקולות בראשו.

ומה אני חשבתי עליו:

התחלתי לקרוא את הספר בקינדל, ואז משומה זה פחות זרם לי, אז קניתי מאורי עותק פיזי (גם כי הספר הזה פשוט יפה והוא צריך להיות על המדף שלי). הבעיה שהעותק היה בן ערובה אצל חברה במשך זמן לא מבוטל, ואני הלכתי בזמן הזה לרעות בשדות זרים.

אחרי מבצע חילופי שבויים מוצלח ביותר, חזרתי הביתה עם העותק שלי והתיישבתי לקרוא, ואכן משומה זה עבד לי יותר טוב מהקינדל. שזה קצת מצחיק, כי אני בד"כ מסתדרת עם ספרים דיגיטלים מאוד טוב. אולי הבעיה הייתה שניהלתי דיונים מאוד ערים עם אורי לאורך כל הקריאה, ולעבור בין אפליקציות הרגיז אותי. עם ספר פיזי, יכולתי פשוט להשאיר את הטלפון לידי, פתוח על השיחה עם אורי, ולבוא אליו בטענות ותלונות כל הזמן.

חייבת להגיד לכם – היכולת הזאת לדבר עם הסופר במהלך הקריאה ולשפוך עליו את כל שמן המנועים שהגלגלים במוח שלי מייצרים – כיף חיים. אני יכולה לסחוט ממנו תשובות אם כל התהיות האלה הם פרי דמיוני או באמת כוונת המחבר. כמה כיף לי שהרבה היו באמת כוונת המחבר, ואפילו יש לי גיף שכולו כבר מקומט מרוב השימוש בו.

הספר הראשון, שנקרא לו "רוחות של מאבק" (כי אין לי כוח להחליף שפה כל הזמן), עוקב סביב כמה גורמים שלרובם מטרה אחת – הם החליטו ששורש כל בעיותיהם הוא שלטון המלך ומה שמשתמע ממנו, ועל כן צריך לשנות אותו. עדיף בכך שהמלך והמסדר שלו יעלמו.

יש הקדמה מאוד ארוכה, שבה אורי מציג את הדמויות ואת הקונפליקטים שלהן, את המטרות והפילוסופיות האישיות שלהן וקצת מההיסטוריה שלהן, כי ככה בונים עולם. ואז השליש האחרון של הספר הופך להיות רכבת הרים קלה, כי המון קווים מגיעים לנקודת מפגש, והשאלה הגדולה מכולן (לפחות מבחינתי) מתחילה להתבהר קצת, והספר נגמר בבום שבעיקר גרם לי ב-2 בלילה להזעיף פנים על זה שזה לא מנומס מצידי להתחיל לירות על אורי מיליון הודעות בווצאפ (עשיתי את זה ב-11 בבוקר, לא לדאוג).

לקרוא את הספר הזה, לפחות לדעתי, מצריך לפחות הבנה בסיסית של אנימות וקצת מהפילוסופיה היפנית שמועברת בהן. אהבתי את הדיונים שעלו בעקבות אותם רגעים, ואהבתי שהם נעשו בצורה מעט שונה ממה שרואים לרוב, וזה בזכות ההשראה השונה.

גם אם דברים היו "מוגזמים" בתיאורים שלהם, בגלל שהבנתי את ההקשר יכולתי לסלוח. הבנתי את האווירה, שהיא אפלה, אבל לא אפלה כמו במשחקי הכס, אלא אפלה מסוג אחר. דווקא הקטעים הקטנים האלה של הומור ושטות עזרו לספר הזה לא להיות דיכאון אחד גדול.

הדמויות אפורות. אולי יש דמות אחת ויחידה שהיא רק טובה, ובוודאות אין דמויות שהן רק רעות. אני אוהבת דמויות כאלה, הן מעלות דיונים מעניינים, והספר הזה מעלה המון דיונים כאלה גם.

בין כל הדמויות האפורות האלה, אני רוצה להזכיר את גליטר, ששמתי לב שלא מקבלת מספיק אהבה, אבל היא נכנסה לי ללב ומאוד נהניתי לקרוא אותה ועליה. בעיקר חיכיתי לנקודות המבט שלה ושל ניי, כי הפסיכולוגיה של ניי ריתקה אותי, וגליטר הייתה כיף טהור.

אז כן, זה ספר ראשון והוא באמת מרגיש ככה, אבל הוא עובד כי הרעיון בו עובד, כי הכתיבה זורמת וכי הוא מסתיים בהבטחה.