ז'אנר: נוער בוגר, פנטזיה אורבנית, פרנורמל, רומנטי.
למי מתאים: אוהבי סיפורי אגדות, סיפורי אהבה טראגים, אווירה גותית ומדבר.

על רגל אחת:

כואב, כואב ועוד קצת כואב לקינוח.

מתוך גב הספר:

פעם,

מלאך ובת שטן התאהבו,

והעזו להאמין בקיומו של עולם שלא יהיו בו שפיכות דמים ומלחמה.

קארו, סטודנטית לאמנות ויד ימינה של מפלצת מיתולוגית, זכתה סוף סוף בתשובות לשאלות שהטרידו אותה במשך כל חייה. עכשיו היא יודעת מי היא – וגם מה היא.

אבל קארו גילתה גם סוד נוסף: עקיבא, המלאך שהתאהבה בו, הוא האויב, והוא בגד בה. בעקבות בגידתו של עקיבא חרב עולמה, וקארו איבדה את כל מי שאהבה אי פעם. כעת עליה להחליט כמה רחוק היא מוכנה ללכת כדי לנקום את מותם של בני מינה.

בסיפור מלא יופי ושברון לב, סודות ובחירות בלתי אפשרויות, קארו ועקיבא מוצאים עצמם משני צידי המתרס במלחמה עתיקת יומין.

בעת שקארו ובני בריתה עסוקים בבנייתו של צבא מפלצתי בארץ של אבק ואור כוכבים, עקיבא יוצא לקרב אחר לגמרי: הקרב על הגאולה – והתקווה.

אבל האם ניתן להציל אותה עדיין? והאם תוכל קארו לסלוח לו אי פעם?

ימים של דם ואור כוכבים הוא המשכו המסחרר והמרגש של 'בת העשן והעצם', ספר הרפתקאות נדיר שכבש את לבבותיהם של קוראים בעולם כולו וזיכה את המחברת, לייני טיילור, בשבחי הביקורת.

הוצאת: מודן
תרגום: דנית בן קיקי

ומה אני חשבתי עליו:

הטוב? הספר הזה טוב בהרבה מהקודם. הרע? הוא פשוט כואב בלי סוף.

איפה שהספר הראשון היה עטוף במסתורין וניחוח של סיפורי אגדה, הספר השני הוא טרגדיה יוונית בכל תפארתה.

קארו נעלמה בסוף הספר הקודם, ובמשך כמה פרקים אנחנו עוקבים אחרי ההשפעה שיש להיעלמות שלה על החיים שהשאירה מאחור; סוזנה החברה שלה או עקיבא. כשאנחנו כבר פוגשים שוב בקארו, היא קליפה של עצמה, מעורערת ונבגדת, ומרגישה כמו עמוד אחד בים של אויבים מכל הסוגים והצורות.

במקביל, עקיבא מנסה למצוא את הדרך שלו מחדש, אחרי שמצא את קארו ואיבד אותה שוב, אבל הפעם לא מוכן לאבד את עצמו או את שאריות החלום שפעם היה להם.

הספר הזה קשה יותר ואלים יותר מקודמו. אנחנו נזרקים למציאות של מלחמת הישרדות ופוליטיקה. ללייני טיילור יש דרך מקסימה לשלב מעין "סיפורי אגדה" קטנים במהלך הסיפור, שמאפשרים הרחבה של העולם ושל המלחמה, שמאוד היו חסרים לדעתי בספר הראשון.

אני יכולה להבין את זה – בספר הראשון קארו, הדמות הראשית שלנו, עוד לא הייתה מודעת למציאות הזאת. זו בחירה מעניינת. אבל יש לקחת בחשבון ששני הספרים מאוד שונים בטון שלהם אחד מהשני. הם עדיין מצליחים להרגיש כחלק מאותה עבודה, וזה בזכות הכתיבה המדהימה של לייני טיילור.

כפי שאמרתי קודם, היא שואבת את הקורא דרך תחושת אבק הפיות שלה, ומצליחה להפוך סצינות מלחמה וייאוש לרומנטיות כמו שרק טרגדיה יוונית או שייקספירית יודעות לעשות.

בין כל ההרג וההרס שיש בעולם של בת העשן והעצם, ישנו גם מוטיב התקווה, והיא מנחה את הדמויות שלנו כל אחד בדרכה, כך שאיפה שבת העשן והעצם נגמר בתחושה מרה של פספוס, בימים של דם ואור כוכבים, למרות כל הרוע, ישנו זיק קטן של תקווה.