ז'אנר: נוער בוגר, פנטזיה אורבנית, פרנורמל, רומנטי
למי מתאים: אוהבי סיפורי אגדות, סיפורי אהבה טראגים, אווירה גותית ואת מזרח אירופה.

על רגל אחת:

הספר שגרם לי להתאהב בפראג.

מתוך גב הספר:

לקארוּ, סטודנטית לאמנות בת 17, שחיה בפראג היפהפייה, יש משפחה משונה ביותר. ברימסטון, למשל, שמשמש לה אב, הוא דמות מיסתורית, חלקו אדם חלקו חיה. הוא מטיל עליה לבצע מטלות מחרידות ברחבי העולם כולו. בכל פעם שהיא חוזרת לחנות המאובקת שבה מתגוררים ברימסטון, ושאר בני משפחתה, איסה, טוויגה ויאסרי, שגם כל אחד מהם מורכב מחלקי בעלי חיים שונים, הם מקבלים אותה בזרועות פתוחות. ובכל פעם מחדש קארו מנסה לדלות מהם מי הם ומי היא, אבל הם מסרבים לספק תשובות לשאלותיה.

ואז, במהלך אחת ממשימותיה, בשוק הצבעוני של מרוקו, נתקלת קארו לראשונה בחייה במלאך. המפגש הזה משבש את חייה ואת חיי בני משפחתה, ומוביל לשרשרת אירועים שתחשוף את משימתם המסתורית – ואולי גם את זהותה של קארו עצמה. בדרכה אל האמת היא תיאלץ לגלות פרטים מטרידים על עברה ועל כל מי שהיא אוהבת – וכל מה שהיא מעזה להאמין בו יועמד בספק.

"פנטזיה רומנטית עוצרת נשימה על ייעוד, תקווה וחיפוש אחר הזהות האמיתית." (הניו־יורק טיימס בוק רוויו)

הוצאת: מודן
תרגום: דנית בן-קיקי

ומה אני חשבתי עליו:

קראתי את הספר הזה קצת אחרי שיצא בישראל בפעם הראשונה, אי שם ב-2011. זכרתי אווירה מצמררת וקסומה, קצת גותית ומורבידית.

העולם של בת העשן והעצם מבוסס על כמה מהפולקלורים החביבים עלי, כמו מה הופך מישהו למפלצת? האם זה איך שהוא נראה או מה שהוא עושה? מה המהות של מלחמה, ומה המהות של שלום?

בפעם הראשונה שקראתי אותו הוקסמתי מהקונספט של לידה מחדש, ואהבה ש"נועדה להיות". אחד השימושים החביבים עלי בז'אנר הרומנטי הוא אויבים-לאוהבים, והעלילה של בת העשן והעצם פחות או יותר מסתובבת סביב זה, רק במעטפת קסומה ומיוחדת.

בקריאה חוזרת אני הרבה יותר צינית וקרה, והרבה יותר מגלגלת עיניים. התוצאה הסופית? עדיין נהניתי.

הספר מחולק לשלוש מערכות. בראשונה, אנחנו עוקבים אחר קארו וקורותיה וחווים איתה את מהלך הימים יוצאי הדופן שלה, בהם היא עושה שליחויות עבור כימרה בשם ברימסטון, שהוא הדבר הכי קרוב שיש לקארו לאב. אנחנו עדים לתחושת חוסר השייכות של קארו בכל מקום בו היא נמצאת, בכמיהה שלה למשהו "יותר", להרגיש שלמה. אלו לא תחושות יוצאות דופן אצל נערה בת 17, ולייני טיילור מצליחה למכור את התחושות האלה באופן מצוין. המערכה הראשונה היא סיפור מציאה עצמית קלאסי, בתיבול של קסם מפלצות ומסתורין.

במערכה השניה, קארו יוצאת לחפש תשובות לשאלות שעד עתה לא נענו לה. היא יוצאת לדרך עצמאית וקצת אימפולסיבית. הסגמנט הזה מרגיש יותר כמו סרט פעולה של ליאם ניסן, אחרי ששוב חטפו לו את הבת, או האישה, או הכלב.

המערכה השלישית היא סיפור פיות עם טעם מעט שייקספירי.

לייני טיילור טובלת את העט שלה בין המון פולקלורים ותרבויות שונות, מהם היא הרכיבה עולם ולו חוקים משלו. התאהבתי בפראג של קארו – התפאורה המושלמת לסיפור מפלצות ומלאכים. יש לא מעט מהפולקלור הנוצרי של גיהנום וגן-עדן, וגם קצת קריצות לפולקלורים יהודיים ולשפה העברית. המינוס היחיד? או שלייני טיילור עשתה את המחקר שלה ובחרה לסלף את האגדה כך שתתאים לסיפור, או שהיא שמעה את האגדה בחצי אוזן ולא טרחה לבדוק את העובדות.

זה הפריע לי קצת, מאחר והיה ברור שהיא מנסה ליצור אלגוריה בין הפולקלור של הגולם לבן הגילויים שעוברות הדמויות, בלי באמת להבין את המשמעות של הגולם היהודי.

מעבר לכך, יש סיפור אהבה. יש נשמות ששייכות אחת לשניה וימצאו את דרכן בחזרה גם לאחר שנים של הפרדה. יש תקווה ויש היסטוריה טרגית, ויש מלחמה.

הסיפור קסום. אני זוכרת שבלעתי אותו בכלום זמן בפעם הראשונה. כל-כך התאהבתי בפולקלור, בעולם והקונפליקט שטיילור יצרה, ורק רציתי עוד ועוד ממנו.

בקריאה חוזרת היה לי קצת יותר קשה. איפשהו במערכה השניה התחלתי להרים גבה. במהלך המערכה השלישית, למרות שנזכרתי למה כל-כך אהבתי את הסיפור, לא יכולתי שלא לגחך לעצמי בעיניים הבוגרות שלי על השתלשלות הדברים.

זו פנטזיה רומנטית, ועם כמה שמעניינת אותי המלחמה וההיסטוריה, הסיפור הוא של שני אוהבים והמלחמה היא פשוט התפאורה.

לאורך כל הקריאה לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור אגדה יפני שתמיד שובר לי את הלב; וגה, נסיכה שמימית מתאהבת בבן תמונה בשם אלטייר. אביה של וגה מגלה על אהבתם ואוסר עליהם להיפגש, הוא ממקם אותם בשמים משני צידו של שביל החלב, כך שלעולם לא יוכלו לראות האחד את השניה. אחת לשנה, בלילה השביעי של הירח השביעי, נעתרים אלי השמים לבכיה של וגה, ודמעותיה הופכות לגשר עליו יכולים האוהבים להיפגש ללילה אחד.

לבת העשן והעצם יש את האווירה הזאת.

אם מתחשק לכם סיפור אהבה באווירה גותית עם קמצוץ קצת של קסם, בת העשן והעצם יכולה להיות קריאה מהנה.