ז'אנר: רומן רומנטי, להט"ב, נוער בוגר.
למי מתאים: קוראי להט"ב, אוהבי פלאפים רומנטים ותרבות בריטית.

על רגל אחת:

בגדול? דיון באורך 41 פרקים עם קצת רפרנסים לסרטים רומנטים של שנות ה-90.

מתוך גב הספר:

לוק אודונל ואוליבר בלקווד כבר שנתיים ביחד, למרות ההתחלה המאוד לא מבטיחה של הקשר שלהם. וכולם מסביבם מתחתנים, או לכל הפחות מתכננים חתונה.

בריג'ט, החברה הכי טובה של לוק, מתחתנת (אלא אם החשדות שלה נכונים, והארוס שלה באמת בוגד בה).   

מיילס, האקס הנבזי של לוק, מתחתן (ומתעקש בחוצפתו שלוק יגיע לאירוע, למרות שהוא הרס לו את החיים).

ואפילו אלכס, העמית הקלולס של לוק בעמותת חר"א, מתחתן (בהנחה שהוא יזכור מתי הוא מתחתן, איפה ועם מי).

וכשכולם סביבם עסוקים ביום הגדול של חייהם, אולי הגיע הזמן שלוק חסר הביטחון (והמושלם) ואוליבר המושלם (וחסר הביטחון) יתחתנו גם הם? הרי הזוגיות שלהם כבר לא פיקטיבית, ורוב הזמן מאוד נחמד להם ביחד.

צחוק ודמע, מהומות והילולות, קומדיה של טעויות ודרמות אינסופיות מרכיבים את בנוי לחתונה, ספר ההמשך לרב המכר בנוי לקשר, שהיה לספר הכי מדובר בשנה האחרונה. וכל מה שהתרגלנו לקבל מאלכסיס הול, כולל מפגש עם כל הדמויות האהובות מבנוי לקשר וגם עם כמה חדשות, מצפה לכם גם כאן.

רק תשיגו הזמנה לחתונה של השנה – ואתם מסודרים.

תרגום: ירון פריד

הוצאת: סלע ספרים

ומה אני חשבתי עליו:

מאוד נהניתי מ"בנוי לקשר" ולכן מאוד התרגשתי להתחיל לקרוא את "בנוי לחתונה". בעוד שהספר הראשון הוא קומדיה רומנטית בריטית מודרנית מתוקה להפליא ושנונה, הספר השני הולך קצת לאיבוד.

הוא התחיל בצורה נורא מבטיחה, עם אותו אנסמבל דמויות צבעוני ומשעשע מהספר הראשון ואינספור רפרנסים לסרטים רומנטים משנות ה-90, ואיפשהו באמצע הפך מספר קליל שכיף לקרוא למשהו שהרגיש לי יותר כמו מניפסט.

חשוב לי לציין – גם הספר הראשון מעלה דיונים סביב הקהילה הגאה, הגדרות מגדר ומערכות יחסים, וזה חשוב מאוד שהדיונים האלה עולים ונכתבים ויש ייצוג שלהם. הבעיה בספר הזה היא שהדיונים האלה היו נוכחים בכל שיחה. נעשית השוואה אינסופית בין מערכות יחסים הטרו-סקסואליות למערכות יחסים חד מיניות, סביב זהות גאה ומה מגדיר אותה והאם יש דרך אחת נכונה להיות גאה או לא.

בעיה נוספת עם הדיונים האלה? 

הם אכלו את כל העלילה והדמויות. במקום שהם יבואו בצורה אורגנית ונכונה לסיפור, הם נכנסים בכוח לכל סיטואציה וסצינה. ובעקבות כך יש לנו פחות דמויות משנה וסיפורים נוספים שמהווים חלק מאוד חשוב בעלילה של ספרים מוצלחים, יש רפרוף כמעט מעליב על היחס של לוק לאבא שלו (כן, חמוד, אני יודעת שהשלמת עם זה שאבא שלך הוא פח של זבל, אבל זה עדיין כואב) ואפס דברים שבאמת קורים.

וכמובן – אחד הטרופים השונאים עלי בעולם – חוסר תקשורת.

בגדול, חצי מהספר הזה היה יכול להיפתר עם הדמויות היו מדברות אחת עם השניה. רק שזה לא לגמרי נכון – כי הם מדברים אחד עם השני בלי סוף. הם פשוט בריטים להחריד לגבי זה ומרקדים סביב הפואנטה בפירואטים כל-כך מסובכים, שאני קצת בהלם מכך שהם לא קיבלו איזה פרס הצטיינות או משהו.

נקודות אור הן העובדה שאוליבר מקבל הזדמנות להתמודד קצת עם מערכת היחסים שלו עם ההורים שלו, ומאוד אהבתי את הדרך שהול טיפל בה. זה היה אמין ואמיתי ומאוד קרוב לתחושות שאני גם חוויתי בעצמי בסיטואציה דומה.

אודייל אודונל כרגיל הייתה קרן שמש בבקבוק, ואני לגמרי מתלבטת אם אני אוהבת אותה או את אלכס טווידל יותר. שניהם זהב טהור. יהלומים.

לסיום – כן, גם זה של הספר – אהבתי את הפתרון, גם אם הוא לא היה אידיאלי. אולי באופן אישי אני לא מסתכלת על מוסד הנישואים כמו שלוק ואוליבר מנסים להסביר אותו אחד לשני בפעם היחידה שהם כן מחליטים לדבר, אני כן מבינה את הבחירה שלהם ולמה היא מתאימה להם ולא לאף אחד אחר.

כי בגדול? אין תשובה אחת. וזה מסר חשוב.