ז'אנר: פרוזה.
למי מתאים: מי שמחפש נובלה קצרה, עדינה אבל חזקה מאין כמוה.

על רגל אחת:

על תודה, שפה, קשרים ואנשים.

מתוך גב הספר:

מישקָה, מגיהה לשעבר בעיתון צרפתי, מרגישה כבר זמן מה שהשפה הולכת וחומקת ממנה. "שלבים ראשונים של אפאזיה," כך הוסבר לה, אבל למישקה לא אכפת איך מכונֶה מחול המילים שבראשה. מה שחשוב לה הוא שהחיפושים אחר האנשים שהיא חבה להם את חייה לא ייפסקו עכשיו. כל רצונה הוא לומר להם מילה אחת לפני שיהיה מאוחר מדי. למישקה אין ילדים אבל יש לה את מארי, שאוהבת אותה בכל מאודה והיא אסירת תודה על כל מה שמישקה עשתה והייתה עבורה. 
אל מערכת היחסים העדינה והנוגעת ללב בין שתי הנשים הללו, שנולדו מרחק של דור זו מזו אבל התגוררו שנים באותו בניין בפריז, נכנס ז'רום, קלינאי תקשורת, שמתייצב לצד מישקה – לא רק במאבק שהיא מנהלת במילים הסוררות.   

דֶלפין דה ויגאן ('אל מול הלילה' ו'מבוסס על סיפור אמיתי'), הנמנית עם השורה הראשונה של הסופרות הצרפתיות העכשוויות, כותבת על החותם המלובן שמותירים מכאובי הילדות, על כוחה ויופייה של השפה ועל הנחמה שחברות ואמפתיה יכולות להציע לנו.

הוצאת: כתר
תרגום: רמה איילון

ומה אני חשבתי עליו:

יש ספרים שקטים. כאלו שמתגנבים בשקט, מנסים לא לתפוס מקום, אבל ברגע שנשאבים לתוכם – הקרב היה אבוד מראש.

"רחשי תודה" שבה אותי מהמילה הראשונה.

לא תמיד אני נוטה לקרוא תקצירים. לפעמים אני סתם מרפרפת עליהם, ולפעמים אני מוסיפה ספר לארסנל שלי רק בגלל שם הסופר או הסופרת, או המלצה ממישהו שאני סומכת עליו בלי יותר מדי מחקר מצידי.

את "רחשי תודה" הוספתי לספריית הדיגיטלית שלי בעקבות שם הסופרת. למעשה רציתי לקרוא ספר אחר שלה בכלל, אבל הספר הזה כבר זמין בעברית והוא חלק מהסדרה הקטנה של כתר – ועליה אני באמת סומכת בעיניים עצומות.

מישקה, אשפית שפה ומילים, מאובחנת עם התחלה של אפאזיה. המילים הולכות לה לאיבוד. מארי, אישה צעירה שהתגוררה בתור ילדה באותו הבניין של מישקה, מרגישה שהיא חבה לאישה המבוגרת ורוצה להוקיר לה תודה. כשמישקה עוברת לגור בבית אבות, ז'רום, קלינאי תקשורת, נקשר אל מישקה ומנסה להקל עליה את תופעות הזקנה.

הספר מסופר כביכול בשני קולות – מארי וז'רום. בפועל, מישקה היא זו שמדברת אל הקורא דרכם. אם אלו פרקי חלומות הבהלה, העניין שהיא מביעה בחייהם והנושאים עליהם היא מתעקשת להתעכב בשיחות.

אנחנו עדים לקמילה של אישה, שגם במצבה השברירי, ברור שהייתה דמות גדולה מהחיים. התודה היא כמובן מוטיב חוזר לאורך הסיפור – מארי שרוצה להודות למישקה על שהייתה לה כמו אמא שניה, מישקה שמחפשת דמויות עלומות מעברה כדי להודות להם על חייה, וז'רום, שמנסה להעביר את כל רחשי התודה האלה ולתת להם תוקף.

זה סיפור אנושי שמבהיר בדיוק מה כוחה של מילה. אפילו האפאזיה של מישקה חכמה. המילים החלופיות, המשמעויות הכפולות והניסיון להבין את ההיגיון בין הג'יבריש של מה שהיא מכנה "פטפטת זקנות".

בתור חובבת מילים ושפה, הספר הזה מאוד הזיז והפעיל אותי. הוא קצרצר, ועל כן יכולתי לגמוע אותו בכמה שעות ספורות, אבל הן היו מסע שלם.

הסדרה הקטנה עושה זאת שוב. אני לקוחה שבויה.