ז'אנר: אימה קוסמית ישראלית.
למי מתאים: חובבי סיפורי אימה קלסית וסיפורי התבגרות ישראלית.

על רגל אחת:

קצת ג'ינג'ר סנאפס, קצת לאבקראפט וקצת קיץ אחד ביחד.

מתוך גב הספר:

קודם כל, אני ממש מצטערת. אני מצטערת שהבאתי על כולנו את סוף העולם.

לפני שהכול קרה, הייתי נערה רגילה. אסנת לוי, החיפאית שנגררה על ידי ההורים לקיבוץ משעמם בצפון. אהבתי לשיר, לנגן בגיטרה ולבלות עם שלושת החברות הכי טובות שלי – אלו שעזרו לי להרגיש קצת יותר שייכת וקצת פחות מקרה סעד.

אבל הכול הסתבך בגללו. זה התחיל כשעליתי לכיתה י', ב-1999. כשפגשתי את איתמר הוא היה חלומי – החתיך המסתורי של השכבה שרצה רק אותי. אבל ככל שהתקרבנו, החלום הפך לסיוט.

על הקשר שלנו שילמתי במפגש עם יצורים מצמררים, בתגליות שנוגדות את המציאות ובדם שנשפך. עם כל צעד שהתקרבתי לאמת, החיים של חברות שלי נפרמו מול עיניי, ואפילו המציאות עצמה השתנתה. משהו נורא, בלתי ניתן לתיאור, ארב לי בכל פינה.

זהו הווידוי שלי. מגיע לכם לדעת איך העולם שלנו הסתיים, אני חייבת לכם את זה.

אבל מזהירה מראש: אולי עדיף שתשאירו את הספר על המדף ותלכו…

כי מה שאני עומדת לכתוב הוא רע מאוד.

יותם דפיילר אבני, יליד 1982, הינו נבל מרושע. הוא הוציא את ספר הפנטזיה הנבזי כל הממלכה וכעת הוא מערבב בספר זה דרמת נעורים בקיבוץ בצפון הארץ ביחד עם סיפורי מתח ואימה קוסמיים. בימים כתיקונם הוא גם סולן להקת המטאל Prey For Nothing, שדרן רדיו, כתב מוזיקה ומנחה משחקי תפקידים. אבל חשוב מכול, הוא גם נשוי לניצן – ההוכחה היחידה שהוא לא נורא כל כך בעצם.

הוצאה עצמית.

ומה אני חשבתי עליו:

בשלהי אוגוסט, הצלחתי לג'נגל קייטנת אמא לעריץ בן 7 חודשים וקריאה של ספר מעל 300 עמודים, ואני ממש לא מבינה איפה הצל"ש שלי ושל כל האימהות ששורדות את אוגוסט.

גבעת אשר, 1999, אסנת לוי עולה לכיתה י'. סוף כל סוף היא הולכת לתיכון בקיבוץ עצמו ולא צריכה להסתמך על הסעות למוסד חיצוני. היא מצפה שהשנה לא תהיה שונה מהקודמת – אלא רק טובה יותר – זמן איכות עם החברות ובילויים רגילים של תיכוניסטיות. אבל ידוע שכל תוכנית היא בסיס לשינויים – ואסנת נגררת אחרי איתמר ברזילי לקיום שמלא חוסר ודאות, וכנראה בעל השלכות גדולות ממה שהיא יודעת איך להתמודד איתן.

כהרגלי, כשמדובר בסופרים מקומיים שצמחו מתוך הקהילה, הרשיתי לעצמי ללרלר את החוויה שלי בלייב לאבני. לזכותו יאמר שהוא קיבל את היותי קוראת בלתי באהבה והכלה.

התחלתי את הקריאה בציפייה – במיוחד לאור העובדה שאבני ואני גלשנו לשיחה של 40 דקות (או יותר?) כשנפגשנו בעת מסירת הספר. אמנם לקח לי קצת יותר זמן לסיים את הספר, אבל בסופו של דבר יצאתי עם חוויה חיובית.

ישנן פעמים שסוף הספר הופך את כל המסע לשווה את הזמן. הסוף של "על כנפיים שגויות" הוא אחד מהמוצלחים שיצא לי לקרוא לאחרונה.

העלילה נפתחת בקצה איטי, כדי לאפשר לאבני לבנות לאט לאט את קייס האנומליות של הספר. כמו בכתבי האוורד או לאבקראפט, החוויות מסופרות רוב הזמן בצורה "מרוחקת". השיטה הזאת מאפשרת לספר זוועות ועדיין לשמור על הקורא, אבל היא יכולה לגרוע מאפקט האימה הטהורה.

במרכז הספר, וכל התמה שמלווה אותו, קיימת התחושה שדברים פשוט לא יושבים כמו שצריך. אבני מצליח לייצר תחושה טורדת מנוחה סביב מערכות היחסים של הדמויות והתפקיד שהן אמורות למלא ולתוך זה מתחיל להוסיף באיטיות אלמנטים פנטסטיים. ניכר שאבני חשב לעומק על כל אלמנט ואלמנט בסיפור, ואיך אפשר לשלב הכל ביחד בצורה אמינה. זה עובד ברובו.

ולמרות שנהניתי מהקריאה, עדיין מצאתי את עצמי מאבדת את השהיית אי האמון.

זו נטייה שיש ללא מעט כותבים ודובר עליה בלי סוף – show, don't tell. הכוונה היא לא לריבוי דיאלוגים, אלא לפתיחת סצינות והעמקה בתוך העולם הפנימי של הדמויות. במקרה של "כנפיים שגוריות" יש הרבה מה לספר, ויש קצת פספוס בין מה שצריך להראות למה שצריך לספר. כמו גם בחירת קול המספרת של אסנת לוי, שלעיתים נקרא זקן יותר מ-15 שנותיה.

במקרה האחרון אני מבינה את הבחירה, והיא מקבלת תיקוף במהלך הספר, אך הופכת את אסנת למספרת לא מהימנה ולא אמינה הרבה לפני שזו המטרה.

לזכות אבני והספר יאמר שמדובר במציאות מאוד משכנעת, מעניינת ואמינה וזאת למרות כל האלמנטים הספקולטיביים בה. יכולתי להזדהות באופן אישי עם המון חוויות נוער רגילות, בתור מי שגם למדה בתיכון בקיבוץ.

נהניתי מקיבוץ אשר, מחבורת ניסאן, ואפילו מאיתמר. בסופו של דבר, גם אהבתי את הנבל והפרימה של הסיפור.