ז'אנר: קומיקס, נובלה גרפית, נוער, רומנטי, ריאליזם קסום.
למי מתאים: חובבי ספרי התבגרות ורומנים גרפיים.

על רגל אחת:

לפתוח בצמוד גוגל ולחפש ריקודי אריות וייטנאמיים.

מתוך גב הספר:

וָאל הפסיקה להאמין באהבה. עד עכשיו האהבה הובילה אותה רק לאכזבות ולשברון לב, וחוץ מזה, וָאל בטוחה שהיא מקוללת – כבר דורות שלאף אחד במשפחה שלה לא היה מזל באהבה.

אבא שלה, למשל, שאיבד את אמא שלה כל כך מזמן…

אבל אז, לגמרי במקרה, במסיבת חג גדולה, היא פוגשת שני רקדנים. ואל מרגישה שמשהו קורה לה, משהו נדלק.

האם יש סיכוי לאהבה? והאם יש לה אומץ לנסות עוד פעם אחת?

אהבה, גורל, התבגרות והתגברות נפגשים בספרם היפהפה של שניים מיוצרי הקומיקס המובילים היום, ספר שזכה בפרסים רבים ובהם פרס אייזנר היוקרתי.

ג'ין לואן יאנג הוא יוצר קומיקס עטור פרסים (פרס אייזנר, פרס איגוד הספריות האמריקאי, מלגת מקארתור היוקרתית). בין עבודותיו הרבות, סדרת אווטאר המצליחה. בספריו האישיים יותר, כמו אהבה בשנת הירח, יאנג עוסק בחייהם של מהגרים, כמוהו, שכבר נולדו בארץ החדשה, ומתמודדים עם זהותם המורכבת. 

לייוין פאם היא מאיירת מצליחה, ילידת וייטנאם שהיגרה לארצות הברית. היא איירה מעל מאה ספרי ילדים ובהם סדרת הנסיכה בשחור, וזכתה בפרסים לרוב, בין השאר בפרס קלדקוט. 

הוצאת: כנרת זמורה דביר
תרגום: דנה טל

ומה אני חשבתי עליו:

ולנטינה טראן נולדה ביום האהבה, ומבחינתה זו הוכחה לסיפור האהבה האפי שהיה להורים שלה – לפני שאמה נפטרה. יום אהבה אחד היא מגלה שאביה שיקר לה – אימה לא מתה אלא עזבה. מאותו הרגע ולנטינה מאבדת אמון בחג ובאהבה באופן כללי. הפטרון של יום האהבה מציע לה הצעה – היא תיתן לו את הלב שלה, והוא יעזור לה בכך שלעולם לא תרגיש יותר כאב. יש לה שנה להחליט.

השורה התחתונה היא שסיימתי את הספר עם מחנק קל בגרון של התרגשות חמימה ונעימה – אז כנראה שמשהו שם עבד.

העלילה עצמה קלילה ומאוד לא מתוסבכת. חיי המהגרים והמנהגים שלהם שנטמעו בתוך הארץ החדשה נוכחים, כמו גם העדר שלהם. ולנטינה לפעמים מרגישה כמו נטע זר בתוך התרבות של עצמה, מאחר וכמעט ואין לה קשר לקהילה הוויאטנמית. זה נושא מעניין בפני עצמו, והקורא יכול לקבל הצצה אליו דרך הרומן הגרפי הזה.

ישנה קשת יפה של דמויות עם תסביכים מוקצנים יותר ופחות, ולרוב זה עובד. היה רק קטע אחד ובו לא האמנתי שאדם בוגר באמת ובתמים יתנהג כמו שהוצג בסיפור, וקצת כעסתי על העובדה שהנושא כאילו טוטא אל מתחת לשטיח ולא היו התעסקויות עם השלכות, או בכל התייחסו למשקל של אדם בוגר שמתנהג ככה אל נערה.

מבחינת בניית העולם והאלמנט הספקולטיבי – הוא מאוד ניתן לפרשנות אישית ולאו דווקא מקיים איזשהי חוקיות. אין הסבר תוך-עולמי לסיבה או המטרה של הישויות שוולנטינה פוגשת לאורך העלילה, אלא פשוט יש התייחסות של מובן-מאליו.

האיורים מקסימים, ובאופן אישי מאוד התחברתי לאסתטיקה ולפלטת הצבעים, כמו גם לאלמנטים התרבותיים שמקשטים את המעברים בין הפרקים.

זה סיפור שעושה טוב על הלב ואפשר לקרוא אותו מכריכה לכריכה בישיבה אחת.