ז'אנר: רומן רומנטי.
למי מתאים: מי שרוצה קליל-כבד עם עומק אבל עדיין סוף טוב.
על רגל אחת:
נשמע לי הגיוני לחלוטין לדבר לאדם מת כאילו הוא יכול לענות.
מתוך גב הספר:
מאדי סנדרסון תעשה הכול כדי לכבד את משאלתו האחרונה של אחיה הגדול ג'וש: לפזר את אפרו בשמונה יעדים שונים בעולם, כל המקומות שההרפתקן בן העשרים ותשע לא הספיק לבקר בהם לפני שהסרטן הכניע אותו. הבעיה היא שבצוואתו הורה ג'וש להצמיד לה למשימה את השותף האחרון שהיתה בוחרת: דומיניק פרי. ברצינות, אם ג'וש לא היה כבר מת, היא בטוח היתה הורגת אותו עכשיו.
דום אמנם היה החבר הכי טוב של ג'וש, אבל הוא שבר למאדי את הלב כשהיתה צעירה, נאיבית ונוחה להשפעה. אלא שדום הוא איש עקרונות, והוא מתעקש למלא אחר הוראות הצוואה ככתבן וכלשונן, וכיוון שג'וש לא באמת השאיר לה יותר מדי מרחב תמרון, מאדי ודום יוצאים יחדיו למסע פרידה שמתפרש על פני אלפי קילומטרים – מסע גדוש בגילויים של מקומות חדשים ובחשיפה של ההיסטוריה המורכבת של היחסים ביניהם.
כשהשניים נתקעים בסופת שלגים, מאדי מתחילה לתהות אם אחיה לא מנסה לשדך ביניהם מהקבר. אבל כשהאבל מציף אל פני השטח גם כאבים ישנים, היא זקוקה להרבה יותר מאשר רמזים מהעולם הבא כדי לנסות ולשקם את יחסיה עם דום.
לורן קונולי היא סופרת עטורת פרסים של סיפורי אהבה עכשוויים ומלאי דמיון. היא הספיקה לגור בין הרים, לצד אגמים וגם בעולמות שבדתה מלבה. נראה שהיא אף פעם לא מצליחה להישאר במקום אחד יותר מדי זמן, אבל בכל מקום שבו היא שוהה, תמצאו איתה כלב שחושב שהוא טרול, חתולים תאומים שמתחבאים בתוך הספה ומדפי ספרים גדושים להתפקע.
הוצאת: ידיעות ספרים
תרגום: קטיה בנוביץ'
ומה אני חשבתי עליו:
מאז שהעריץ הקטן נולד והפכנו רשמית למשפחה, מצאתי את עצמי מוגלית למושב האחורי בזמן נסיעות, כדי שאוכל לשמור על דור העתיד. רק שאותו דור עתיד עסוק בעיקר בלישון (כל עוד לא נעצרנו ברמזור או בפקק, ותודה ששאלתם), ולי נשאר המון זמן פנוי.
הפתרון המיידי שלי הוא לקחת איתי את הבוקס ולהחליט תוך כדי נסיעה מה אני קוראת. הספרייה הדיגיטלית שלי עמוסה לעייפה בשלל אפליקציות ומספר שפות. לפעמים נדמה לי שהגורל שלי נחרץ ועלי להעביר נסיעה שלמה בדום-סקרול בנבכי הבוקס, ולפעמים אני נתפסת לספר והוא נשאר איתי.
מאדי סנדרסון איבדה את אחיה הגדול. בצוואה שלו, הוא מורה לה ולחברו הטוב ביותר, דומיניק פרי, לנסוע ברחבי ארצות-הברית כדי לפזר את האפר שלו. הדבר האחרון שמאדי רוצה הוא להצתוות אל דום, שלפני שבע שנים טלטל את עולמה ואז טלטל אותו שוב כשהתנהג כאילו הלילה שחלקו היה כלום ושום דבר.
אבל זו הבקשה האחרונה של ג'וש סנדרסון, אז מאדי נעתרת, ובדרך נאלצת להתמודד עם העבר, עם האבל של עצמה ושל הסובבים אותה. היא נאלצת להתמודד עם המשקעים מול דום, עם הרצונות וההכחשות של עצמה, ואפילו עם אימה הנוכחת הנפקדת של חייה.
מה אגיד ומה אומר – מסתבר שאני אוהבת ספרים על אובדן.
התחלתי לקרוא את "נ"ב אני שונאת אותך" כבדרך-אגב בנסיעה בשישי בערב והוא המשיך איתי עד ראשון בצהריים. תיארתי לעצמי שיהיה מדובר בספר עם אובדן כלשהו, מאחר שהשם שלו מרפרר את "נ"ב אני אוהב אותך" של ססליה אהרן (שעובד לספר בכיכובם של ג'רארד באטלר והילרי סוואנק), וכמעט ציפיתי לקבל רומן מכתבים.
ובכן, בהחלט יש מכתבים בספר, וישנה אהבה עמוקה מאוד לנפטר – אבל זו לא אהבה רומנטית. ג'וש מנהל משחק אחרון מהקבר. מאדי מאשימה אותו, כועסת, ואז מנסה למצוא היגיון ותירוצים למה דווקא שניהם.
אולי ג'וש פחד שהם יוותרו לבד – שני אנשים מופנים שרק הוא הצליח לשדל אל מחוץ לכונכייה שלהם. אולי הוא סתם רצה בדיחה אחרונה על חשבונה של האחות הקטנה.
ג'וש נוכח בסיפור כמעט כמו מאדי ודום, שנגררים ברחבי ארצות הברית אחר גחמותיו של הנפטר. העובדה שמאדי עוד מנהלת איתו ויכוחים וריבים הדהדה לי מאוד את האבל הפרטי שלי – העובדה שאדם אהוב נפטר לא אומרת שהוא כבר לא קיים יותר. המוות לא פתר אף אחד מהוויכוחים ומהדברים שנשארו פתוחים בינינו.
הופתעתי. הספר והעלילה שלו תפסו אותי מאוד לא מוכנה. בעיקר כי ציפיתי לקריאה מהירה וקלילה. בפועל, הספר מתעסק בכמה נושאים לא פשוטים בכלל, ואפילו מתהדר באזהרת טריגר מפורטת בהתחלה.
מבחינתי, יש מזהו קצת קתרזיסי בלקרוא תכנים כאלה, במיוחד כשהם מוצלחים. משהו בספר הזה פשוט עבד לי. החל מהייצוג הנכון – הפרום, החשוף והכואב של האבל, ועד לבניית דמויות אמינה, עם פגמי אופי אמיתיים שהביאו לכך שהפרידה במערכה השלישית נתמכה בפגמי האופי שלהם ולא בסתם קצר בתקשורת.
טריגרים, רגישויות ועוד כיף מסוג: הזנחה הורית, התעללות מילולית וגופנית, אובדן, מחלה סופנית, הפלה.
השאר תגובה