ז'אנר: פנטזיה אורבנית למבוגרים.
למי מתאים: חובבי סיפורי אגדה (אבל אמיתיים), וגרימדארק לייט.

על רגל אחת:

על הגבול שבין גרימדארק לאגדה שיצאה מכלל שליטה.

מתוך גב הספר:

צ'רלי הול מעולם לא נתקלה במנעול שלא הצליחה לפרוץ, בספר שלא הצליחה לגנוב או בהחלטה גרועה שהצליחה להתחמק ממנה. כמעט כל חייה היא עבדה בשביל המדכדכים – מכשפים אפלים שנעזרים בצללים כדי לחדור לחדרים נעולים, לחנוק אנשים במיטותיהם ודברים גרועים עוד יותר – כל זאת כדי להשיג את הדבר היקר להם מכול: ספרי הכשפים. עכשיו צ'רלי עובדת בבר ומנסה לפתוח דף חדש, אבל זה לא פשוט. היא עדיין קרובה מדי לעולם התחתון המושחת של ברקשייר, בן זוגה נטול הצל (ואולי גם נטול הנשמה) מסתיר ממנה דברים, ואחותה נואשת להשיג קסם.

המצב מסתבך עוד יותר כשדמות נוראית מן העבר שבה לחייה של צ'רלי, וגוררת אותה למערבולת של רצח ושקרים. אם ברצונה לשרוד, יהיה על צ'רלי להיאבק בכפילים, במדכדכים, במיליארדרים הפכפכים ובאנשים שהיא הכי אוהבת – שמנסים, כל אחד בדרכו, לגנוב סוד שיעניק להם כוח עצום ונורא.

הולי בלק (מעשיות אמיתיות, בני הערפל) היא מבכירות סופרי הפנטזיה בעולם. ספר הלילה הוא הראשון בצמד ספרי המתחזים שכתבה. הספרים התקבלו בהתלהבות רבה, תורגמו לשפות רבות והיו לרבי־מכר.

הוצאת: מודן
תרגום: חמוטל ילין

ומה אני חשבתי עליו:

כשמגיע לידיי ספר שציפיתי לו הרבה זמן אני פתאום נתקפת פחד. מה אם הוא לא כל מה שקיוויתי? מה אם אתאכזב? מה אם ההייפ לא שווה את המאמץ? והכי גרוע – מה אם הוא יקיים את כל ההבטחות ויעלה על כל הציפיות?

צ'רלי הול יודעת שמשהו פגום בה מהיסוד, אבל באמת שהיא מנסה להשתפר. להיות מישהי אחרת. כזאת עם עבודה של אנשים ישרים, עם זוגיות מתפקדת ואחות קטנה שהיא מצליחה לדאוג לה ללימודים גבוהים.

כל עסקי הצללים האלה כבר מאחוריה – למרות החשש המקנן שהיא לנצח תהיה טובה רק בשני דברים – גניבה ונוכלות.

היא הניחה את השרלטנית – הגנבת שיכולה לפרוץ כל מנעול ומספקת למדכדכים ספרי כישוף נדירים – בעברה, ועובדת כעת בתור ברמנית.

אבל העבר נתפקד על דלתה, וצ'רלי בולעת את הפיתיון ונשאבת אל תוך עבודה שלא ביקשה ולא חלמה עליה, שמשאירה בשביל שלה מספר לא מבוטל של גופות מבותרות.

אני אוהבת את הולי בלק עוד מימיי "ספיידרוויק", ששם בעצם החלטתי שפולקלורים יהיו חלק בלתי נפרד מהאופי שלי. היא המלכה הבלתי מעורערת של פולקלור הפיות כפי שהוא ראוי להיות מוצג בספרות מודרנית, והסיבה העיקרית שעולם ציידי הצללים של קסנדרה קלייר לא הפך לבלתי קריא בצורה בלתי הפיכה עבורי.

כפי שכתבתי בהקדמה – כשהספר נחת בפתח הדלת שלי היו לי רגשות מעורבים. כזאת אני, מפחדת גם (בעיקר) מדברים טובים. אני מפחדת מרכבת ההייפ, בתור מי שהטעם שלה חולש על כל ז'אנר כמעט, אבל עם רשימת דרישות דרקוניות ובלתי ניתנות לריצוי.

וכבר נכוותי בעבר מספרים שמאוד ציפיתי לאהוב.

על כן, התחלתי את "ספר הלילה" בחשש מה. גם כי התחלות הן דבר קצת מקרטע לעיתים, ואני לא יצור עם יותר מדי סבלנות. אבל הכתיבה של בלק שואבת, מובחנת וחכמה. צ'רלי הול היא דמות ראשית מעוררת הזדהות בכך שהיא לגמרי מאמצת את הפגמים שלה. בלק לא מנסה לייפות אותם או לעטוף אותם במעטה של "נכון, אבל". כל מני פגמים שנועדו לתכנת את הקורא שיזדהה עם הגיבורה, אבל בפועל לא מהווים פגם אמיתי.

מלכודת המרי-סו.

אני מבינה את הפחד הזה – שלא יאהבו דמות שיצרת. אני חיה את הפחד הזה בכל פעם שאני נותנת לאדם זר לקרוא אותי. והנטייה הזאת, לייפות את האמת, גורמת לריחוק והרגשה שעטפו לך את הדמויות בנייר פצפצים.

בלק לא מפחדת להכאיב. היא לא מפחדת מהמכוער והמר של הדמויות שלה. זה עולם מלא בסמטאות חשוכות ומלוכלות, באנשים שהם גם יפים וגם מכוערים, פגומים ומושלמים.

צ'רלי באמת ובתמים מפחדת מעצמה ומהיכולות שלה. היא נכנסת עם הראש בקיר לסיטואציות בלתי אפשריות במודעות, כחלק מפגם האופי שלה, ולא מאיזו גבורה מונפצת. היא דוחפת את האף שלה כי היא לא מסוגלת לא לדעת, גם כשהיא יודעת טוב מאוד שכנראה עדיף לה לשחרר.

דמות כזאת זה דבר מאוד מרענן בנוף. 

מעבר לכך, בניית העולם.

בלק אוהבת את האגדות והפולקלורים שלה. היא נשענת על סיפורי אגדה ונותנת להם נפח וגשמיות. היא מותחת את קווי האפשר, בונה חוקים ונשארת נאמנה להם. היא משתמשת בכל הכלים שברשותה כדי לתת לקורא לתהות, לשאול ולהרגיש.

מה זה בעצם צל? מה הופך אותנו לאנושיים? עד כמה רחוק נהיה מוכנים ללכת בשביל הדברים שאנחנו חושקים בהם?

בלק בנתה עולם חכם שמעלה תהיות חשובות ועמוקות יותר ממה שנראה על פני השטח. והיא לגמרי גרמה לי לסלוח לה על החלקים האיטיים בספר.

מתי החלק השני אמרנו?