ז'אנר: ריטל, פנטזיה רומנטית, פנטזיה אפית.
למי מתאים: חובבי רומנטזי אופל.

על רגל אחת:

דורשת לשלוח את הסופרות לרענון נהיגה, כי לא ככה עושים טוויסטים בעלילה, תודה.

מתוך גב הספר:

זהב. הכול עשוי מזהב. הרצפות, הקירות, הרהיטים, הבגדים… בטירת הייבל, השוכנת בין הרי הקרח, כל דבר עשוי מזהב טהור. 

אפילו אני.

המלך מידאס הציל אותי. הוא חילץ אותי מחיי דחק והפך אותי לתכשיט היקר ביותר שלו, "המועדפת".

אני האישה שבמגע יד הוא הפך לזהב כדי להראות לעולם כולו שאני שייכת לו; כדי להוכיח עד כמה הוא חזק. 

הוא נתן לי הגנה, ואני נתתי לו את ליבי. הוא שכנע אותי שכל עוד אני בין כותלי הארמון לא יאונה לי כל רע. 

אלא שהמלחמה מתדפקת על שערי הממלכה, בריתות פוליטיות מתפוררות וצבאות יוצאים לדרך.

אני משתוקקת להשתחרר מכלוב הזהב שאני כלואה בו, אבל המפלצות שמחכות לי מעבר לסורגים עוד יגרמו לי להתחרט על הרגע שבו יצאתי לחופשי.

מוזהבת מאת סופרת רבי-המכר רייבן קנדי, הוא הספר הראשון בסדרת הרומנטזי המצליחה אסירה בכלוב זהב, שנהפכה לסנסציית בוקטוק עם מיליוני קוראים ברחבי העולם, נבחרה לאחת מסדרות הפנטזיה הרומנטית המדוברות ביותר בשנים האחרונות וכעת נמצאת בשלבי עיבוד לסדרת טלוויזיה.

הוצאת: ידיעות ספרים, לונה
תרגום: ליאור אלול

ומה אני חשבתי עליו:

התנצלותי הכנה מראש – באמת שניסיתי לאהוב את הספר ולתת לו הזדמנות אמיתית ונטולת ציפיות. אולי הבעיה היא בי (למעשה, זו סבירות גבוהה מאוד), ובסטנדרטים הבלתי אפשריים שלי.

לפני שביקשתי את הספר התייעצתי עם ההוצאה, קראתי ביקורות וציטוטים, והחלטתי לתת הזדמנות למרות האינסטינקט הטבעי שלי לוותר. הייתי צריכה להקשיב לבטן.

אורין (שאת שמה אנחנו מקבלים לאחר כמה פרקים טובים) היא האוכפה המועדפת על המלך מידאס, שליט הממלכה השישית (כי למה לתת שמות לממלכות כשאפשר למספר אותן?). כמה היא מועדפת עליו? היא נגועת זהב. משמע, הוא השתמש בכוחו כדי להזהיב אותה כדי לסמן אותה כשלו.

היא כל-כך יקרה למלך, ברמה שהוא בנה עבורה שבילי כלוב מוזהבים ברחבי הטירה. הוא היחיד שמותר לו לגעת בה, ולמעשה עדיף גם שאף אחד לא ידבר איתה פרט אליו.

אורין נאמנה למידאס, לאחר שהציל אותה מחיי עוני במקרה הטוב, ומסוחרי אדם במקרה הרע. אז היא לא מתלוננת, לא שואלת יותר מדי שאלות, ומחפשת את הצד החיובי בכל סיטואציה. גם כשמידאס מסרסר בגופה כחלק ממשא ומתן עם שליט הממלכה השכנה.

אז מה בעצם הבעיה?

קנדי רצתה לספר סיפור אחד, אבל במקום זה סיפרה סיפור אחר, ואז בנקודת ה-80% נזכרה שהיא רצתה לספר את סיפור א', אז היא זרקה איזו פנייה חדה בלי הכנה ובלי בנייה מקדימה ואמרה "נמשיך מכאן".

סיפור א' הוא סיפור מעניין. הוא סיפור ששווה לשמוע. סיפור ב' לעומת זאת, יצר אצלי תסמינים של אנחות מרובות, גלגלולי עיניים ותלונות לכל מי שהיה (ולא היה) מוכן לשמוע בווצאפ.

לאורך 80% מהסיפור אורין פאסיבית יותר מפסל שיש מעלה אבק. הדברים קורים לה, ולמרות הרמזים שהיא מסוגלת או לפחות בנקודה כלשהי הייתה מסוגלת, להתמודד עם החיים שלה עצמה.

ישנן שלוש נקודות בהן היא "אקטיבית" שמטרתן הסיפורית היא לבנות לנו את האופי של אורין בתור דמות אכפתית שרואה את האחר גם על חשבונה. מצטערת – לא עבד לי. אפילו הכביכול הומור והאופי ה"אופטימי" של אורין הרגיש לי כמו טריק ולא כמו משהו טבעי. 

רק בסביבות ה-80%, עולמה של אורין מתהפך והיא מתחילה להיות אקטיבית באמת ולא רק בכאילו. הבעיה, שבאותו רגע קנדי החליטה שלא משחקים יותר והפכה את כל הספר על פיו ולשנות את החוקים, כי היא נזכרה מה בעצם היא כן רצתה לספר.

מבדיקה שעשיתי גיליתי ש"מוזהבת" התחיל את חייו בתור ספר עצמאי ורק לאחר מכן נקנה ע"י הוצאה. אז נשאלת השאלה – היכן העורכת? למה הטקסט לא קיבל עין מעמיקה שתדגיש את הבעיות והחורים הפוטנציאלים, תעזור להניח יסודות אמינים ובנויים, כדי שהקורא לא ירגיש מרומה בצורה הזו?

ועוד נקודה.

התרגום. הוא לא רע, הוא פשוט לא עקבי. קיבלתי קצת סחרחורת במעבר המשלבים בין משלב גבוה שמשתמש במילים כמו "אינני", לבין משלב נמוך וסלנגי. אלו לא משתלבים אחד בשני, ואין הלימה בין השניים ובשימוש שלהם.

זה לא שאי אפשר שיתקיים יותר ממשלב אחד בטקסט – זה פשוט שחייב להיות הקשר נכון, ולא החלפה באמצע המשפט. אני בעד תרגום שיתן כבוד לשפה המקורית של הספר, ויכבד גם את הקורא ואת כישורי השפה שלו.

אם אורין מדברת לעצמה במשלב גבוה, שתהיה עקבית. זה הכל.

בסופו של דבר, יש פוטנציאל לסיפור, או לפחות לסיפור המקורי שהיה בכוונתה של קנדי לספר. ההקדמה באורך 80%? בצורה שהיא כתובה כרגע? מיותרת.

טריגרים רגישויות ועוד כיף: אונס, אלימות ואלימות מינית.