ז'אנר: ספרות ילדים.
למי מתאים: ילדים עם הרבה דמיון.

על רגל אחת:

האם הספר באמת משעמם?

מתוך גב הספר:

הספר הזה משעמם, ממש משעמם אז אל תציצו פנימה 

אל תסתכלו באיורים והכי חשוב אל תעקבו אחרי מעשיו של הילד 

פשוט תמשיכו להתרכז בדברים משעממים 

כמו ישיבה על כיסאות והכנת שיעורים 

ואם מישהו יזכיר דרקונים או ספינות אויר

אל תאמינו לו כי הספר הזה משעמם 

הוצאת: מודן
תרגום: מיכל פז-קלפ

ומה אני חשבתי עליו:

מי שעוקבים מעט אחרי ספרות פנטזיה בוודאי כבר שמו לב שברנדון סנדרסון לא בוחל בדבר, והוא שולח את ידו ועטו בכל ז'אנר וקבוצת גיל על הפלנטה. כך שלא באמת מפתיע שהוא כתב ספר ילדים.

ובכן, הספר כבר באוויר הישראלי יותר מדקה וחצי, וכיאה ישראלים שאנחנו – ראיתי לא מעט דעות, תלונות ומענות על הספר הזה.

נזרקו לחלל הפייסבוק מילים כמו "מיותר", "לא ברור" ועוד כמה השמצות כאלו ואחרות.

אני יכולה להבין מאין זה נובע – זה ספר לא פשוט לפענוח. על פניו, תרומתו של סנדרסון לספר היא 21 משפטים בודדים (ספרתי) ואולי קצת סתומים אם מתייחסים רק אליהם ולא אל הספר כמכלול.

וכאן קבור הכלב.

ספר ילדים הוא לא רק הטקסט והוא לא רק האיורים. הוא השילוב המדויק בין השניים. במקרה הזה, שיתוף הפעולה בין סנדרסון לבין קיבואישי, היוצר של "הקמע".

הסיפור מתאר במילים ילד שיושב על כיסא ומשתעמם (אולי הוא בעונש?), בעוד האיורים סותרים את הכתוב ומציגים עולם מלא בהרפתקאות וקסם. כך שלמעשה, הסיפור מסופר בשני מישורים – הכתוב והמצויר – ועל הקוראים להבין את המסר בין השורות.

זאת לדעתי בעצם החוכמה של הספר – לא תמיד הכל הוא מה שנראה לעין ולפעמים יש עוד הרבה עומק מתחת לפני השטח. דמיון וכושר המצאה הם כוחות חשובים וחזקים, והספר הזה מעודד אותם ומדגיש את החשיבות שלהם, גם אם בצורה קצת "מתחכמת".

אבל מי אמר שספרי ילדים לא יכולים להתחכם או לעורר דיון, מחשבה ושיח?

נכון, ברוב המקרים הציור מהווה עזר ויזואלי למילה הכתובה. אבל דווקא בגלל זה, הפרויקט המשותף הזה בין סנדרסון לקיבואישי כל-כך חכם לדעתי – הוא מפרק את הצורך בעזר ויזואלי ומבין את המהות שלו. לכן הטקסט על גבול הקמצני – כדי לתת מקום לסיפור להתרחש בעזר הויזואלי שמשתלט על מרבית הדף.

מה גם, שעבור סנדרסון לכתוב בקמצנות זה אכן אתגר, ואני חושבת שהספר הזה ראוי להערכה מהסיבה הזו בלבד, אם לא משוב סיבה אחרת שציינתי.