ז'אנר: פרוזה.
למי מתאים: קשה להגדיר. אני מאמינה שצריך קיבה קצת חזקה ואמון באנושות למרות הכל.

על רגל אחת:

קצת כמו לצפות בתאונת רכבת – יודעים שזה הולך לקרוע את הלב, אבל אי אפשר להסיט את המבט.

מתוך גב הספר:

בבוקר יום קריר בדצמבר, יורד סם מזור מהרכבת התחתית ורואה, בין המוני האנשים על הרציף, את סיידי גרין, חברת הילדות שלו. הוא קורא בשמה, אבל היא מעמידה פנים שלא שמעה אותו. כשהוא לא מוותר, היא מסתובבת לבסוף, והמשחק מתחיל. המשחק שישנה את חייהם, המשחק שישנה את מי שהם.

המפגש המחודש הופך לפיצוץ של יצירתיות. סיידי וסם שוקעים בעולם משלהם כדי לברוא עולמות חדשים של משחקי מחשב. ההצלחה מגיעה, ואיתה כסף ופרסום, ואהבה, אבל היא מולידה גם כאב, שמכבה את כל המסכים. עכשיו הם צריכים לחפש דרך להמשיך את המשחק הזה, שקוראים לו החיים.  
 
מחר ועוד מחר ועוד מחר הוא ספר מהפנט, על כוחה של חברות, על האתגרים שמזמנת הצלחה, על הרגש שאי אפשר לדעת לאן הוא יוביל ועל היופי והפיוט שמסתתרים במקומות הכי לא צפויים. 

גבריאל זווין, מהסופרות הבולטות והמגוונות של דורה, חוזרת עם סיפור אהבה לא שגרתי, תוך שהיא בוחנת את העידן שבו אנו חיים, מחוברים למסכים, מכורים לטכנולוגיה, ועדיין מחפשים תשובות.

הוצאת: תכלת
תרגום: טל ארצי

ומה אני חשבתי עליו:

ביסודי ובתיכון הייתי תלמידה "צפה". אני לא חושבת שצריך יותר מיד אחת כדי לספור את הפעמים שהכנתי מטלות בית או פתחתי ספר שלא בכיתה. לרוב הספיקה לי הנוכחות והקשבה בחצי אוזן והייתי מצליחה לגרד 70-80 במבחנים.

ובכלל, לא אהבתי להגיע לבית הספר. היו מגוון סיבות מוצדקות יותר ופחות.

אז מה עשיתי בזמנים האלה שלא הייתי בבית הספר ולא הכנתי שיעורי בית?

קראתי.

בראש הנערה שלי, זו נראתה לי כמו חלופה הוגנת, כי מי יכעס על מישהי שקוראת?

בהמשך החיים שלי, אחרי שהסתכלתי לאחור על הדפוסים האלה, הבנתי שהקריאה הזאת הייתה בריחה. לא רציתי להתמודד עם המציאות, אז הייתי נשאבת לספר ומסרבת להתנתק. לא עבור אוכל או שינה, ובטח לא בשביל לצאת מהמיטה.

מאז ערכתי את דפוסי הקריאה שלי – כדי להצליח להנות ממנה בלי להרגיש שאני נמצאת בעיצומו של "בולמוס" שמעכל לי את כל המציאות ומשאיר אותי לא נוכחת.

כשהתחילה המערכה מול איראן ונמשכה נצח וחצי, זה דווקא היה זמן מאוד נכון להיפרד מהמציאות לקצת. זללתי שלושה ספרים וחצי בתקופה הזאת, וכל אחד מהם שאב אותי בדרך יחידה ומיוחדת במינה.

סם וסיידי הכירו בתור ילדים בני 11 סביב אהבתם למשחקי מחשב. שנים לאחר מכן, הם מוצאים את הדרך חזרה אחד אל השניה ומפתחים ביחד משחק שישנה את חייהם מקצה לקצה.

בבסיס הרבה ספרים שאני אוהבת עומדות מערכות יחסים מורכבות. אני אוהבת את הריקוד של טוב ורע, האפרוריות של הדמויות והעובדה שהן עגולות ומלאות שכבות. ממש כמו אנשים אמיתיים.

הכתיבה של זווין מצליחה להחיות את היפה ואת המכוער בדמויות שלה, ולגרום לקוראים לחבב אותם בזכות ולמרות. היא מצליחה לזקק כאב, כמיהה וגעגוע, קנאה, בדידות ובושה.

כל אלו קיימים בספר הזה, למרות שהוא כביכול אמור לדבר על משחקי מחשב. כנראה מה שעוזר הוא העובדה שהספר מתרחש אי שם בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, בדיוק בשנים שבה משחקי מחשב הגדירו את עצמם ואת עתיד משחקי המחשב.

סם וסיידי מרגישים לעיתים כמו מגנטים הופכיים – הם לא מצליחים להתנתק לגמרי אבל גם לא מסוגלים לחיות בסמיכות. הם זקוקים אחד לשניה, כמהים אחד לשניה, אבל הזמן אף פעם לא נכון להם. ומצד שני, הם סם וסיידי, ששזרו את הגורלות אחד של השניה ביחד לעולם ועד. שמותיהם לנצח יוצמדו.

למרות הכל, ניכרת האהבה שיש להם אחד לשניה. היא מוזרה, נוזלית ומשנה את פניה, אבל נמצאת בבסיס של מערכת היחסים שלהם, ובעבודה שלעיתים הם נוהגים בה בכפפות של משי.

איך משהו כל-כך שביר יכול להיות עוצמתי ברמה שהוא משנה את העולם?

הם מניחים הנחות, לא מתקשרים בעיות, ולמרות שבכל ספר אחר הטרופ הזה היה מעורר אצלי תגובה אלרגית – זה כל-כך מקודד בדמויות שלהם שלא הנדתי עפעף אפילו. הם מונעים מגאווה ופחד, ולא מטריק מרגיז של "הם לא מדברים". האופי העקבי שלהם תומך בהחלטה שלהם לא לתקשר את הבעיות ולתת להן להתבשל ולהירקב.

הם אמיתיים, על כל הצדדים היפים והפחות יפים. הם רואים את העולם בצורה מסויימת, ולפעמים היא מקבילה כך שיוכלו לראות את אותם הדברים, אבל לרוב זה לא.

והאין זו מערכת יחסים?

טריגרים, רגישויות ועוד כיף: מוות, אובדן, תאונות, מחלות, דיכאון, מערכות יחסים רעילות, פיגוע ירי.