ז'אנר: רומן רומנטי, ספרות נשים.
למי מתאים: מי שמחפשים רומן קליל, אך עדיין חכם.

על רגל אחת:

עלילה מוצלחת גם בלי "חוסר בתקשורת".

מתוך גב הספר:

התכוננו לקרב הכי חם בעולם חנויות הספרים של בוסטון!

ג'וזי קליין היא המנהלת המושלמת – מסודרת, יעילה, ובקיאה בספרי עיון ובספרות יפה. ריאן לוסון? ההפך המוחלט – כאוטי, ספונטני, ומכור לספרי הרומנטיקה שתופסים כל מדף בחנות שהוא מנהל. כשמתקבלת ההחלטה לאחד את שתי חנויות הספרים שלהם תחת מנהל אחד, הם נקלעים למרוץ קיצי לוהט על התפקיד הנחשק. 

בין ויכוחים סוערים ומזימות מצחיקות מתפתחת תחרות פרועה בין השניים. אבל מה שהם לא יודעים, הוא שבזמן שהם נלחמים פנים אל פנים, הם מתחברים בצורה עמוקה ונוגעת ללב בפורום אנונימי באינטרנט. כשהחומות בין החנויות שלהם מתמוטטות, ג'וזי וראיין מבינים שלא הכול הוגן באהבה ומלחמה, אבל אולי, אם יתמזל מזלם, גם הם יקבלו את הסוף הטוב שלהם.

קרב חנויות הספרים הוא רומן רומנטי מבריק, משעשע ומלא קסם, שמוכיח שלפעמים הדרך הטובה ביותר למצוא אהבה היא להפסיק להילחם בה. ספר זה הוא חובת קריאה לכל מי שאי־פעם התאהב בריח של ספר חדש, בתחושת הדפים מתחת לאצבעותיו, או בעולמות שנפתחים בין שורות טקסט.

אלי בריידי הוא שם העט המשותף של הסופרות אליסון האמר ובריידיי גודפרי, שספריהן הגיעו לרשימת רבי־המכר של USA TODAY, זכו לשבחים והומלצו כ"ספרי הקיץ הטובים ביותר" על ידי העיתונים המובילים בארה"ב, כולל וושינגטון פוסט, וול סטריט ג'ורנל ועוד.

תרגום: שירלי כהן
הוצאת: אופוריה

ומה אני חשבתי עליו:

אחד המרצים בלימודי הקריאייטיב שלי הכריז ש"דף לבן מפחיד הרבה יותר". הוא טען שאנחנו זקוקים למסגרת כדי שנוכל למתוח את הגבולות שלה ולנפץ אותה, והדבר הכי נורא שיכול לקרות להשראה זה חופש פעולה מלא.

הוא צדק.

עודף ה"מה לקרוא?" שלי גורם לי לשיתוק מדי פעם, ורצון מאוד לא רציונלי להתגלגל לתנוחת עובר ולהתחבא מתחת לספה. קצת כמו התופעה החדשה של גלילה אינסופית במאגר התכנים של נטפליקס (או כל שירות סטרימינג אחר), כך שבסופו של דבר אנחנו  לא בוחרים לראות כלום, או חוזרים לראות פרקים של "חברים" בלופ אינסופי.

ברגעים כאלה, ויעידו חבריי, אני זועקת לתוך קבוצת הווצאפ "אין לי מה לקרוא!"  לאחריה מצרפת רשימה באורך הגלות של אפשרויות ומבקשת מכוח עליון (כלומר, שהאחריות תרד ממני ויהיה לי מישהו אחר להאשים) לבחור לי ספר.

בקבוצת הווצאפ של עלמא מרכז הבטיחו לי ש"קרב חנויות הספרים" מהנה ואיכותי, והוא גם ככה חיכה לי על המדף. כנראה שהייתי פותחת אותו קודם לכן, אם הוא לא היה מתהדר בכמעט 400 עמודים, ואני לא הייתי באחת התקופות שבהן ספרים ארוכים מפחידים אותי (בשלב הזה, אפילו 200 עמודים מפחידים אותי).

"סוף טוב" ו"טבולה אינסקריפטה" הן שתי חנויות ספרים שונות בתכלית. הראשונה מתמחה בספרות רומנטית ומתהדרת במוטו של הוצאת ספרים בעלמא, והשניה מתמחה בספרות יפה, קלסיקות ורומנים היסטוריים. כלומר, ספרים שיכולים להחליף מעצורים לדלת. 

הן שוכנות בסמיכות. למעשה, רק בית קפה מפריד ביניהן. כשהבעלים של שורת החנויות מחליט שמספיקה חנות ספרים אחת, ועדיף שתהיה מאוחדת גם עם בית הקפה, הוא מעמיד את ריאן לוסון וג'וזי קליין בתחרות על המשרה העתידית של מנהל או מנהלת החנות הגדולה.

בתור מי שניהלה למשך שנה תמימה את חנות הספרים העצמאית "רידינג", הקריאה הראשונית בספר הזה עוררה המון זיכרונות. החל מהקונספט של ספרים, אירועים, יין וקפה, ועד ההתנהלות מול הבעלים.

האם יש לי משקעים? כן. אבל אני לא יכולה להגיד שאני לא מתגעגעת קצת לתקופה הזאת, כי היה בה קסם למרות הכל.

שני מנהלי החנויות אוהבים ספרים ומעריכים את המילה הכתובה, הם פשוט סובלים ממנה הגונה של קצר ראשוני בתקשורת, ויאמר לזכות הספר הזה שהוא לא משתמש בטרופ הזה לאורך זמן.

אחרי המהמורות  הראשונות, ג'וזי וריאן מצליחים למצוא איזשהו קצב ולתחזק תקשורת שבאמת יכולה לעבוד.

כיאה לדמויות ברומן רומנטי, לשניהם יש עבר שעשה אותם קצת שבורים והעלה להם את המגננות. לא יכולתי שלא להזדהות עם ג'וזי, שבחרה להעמיד חומות סביב עצמה כדי לא להיפגע. לקח לי קצת יותר זמן להיפתח לריאן, אבל ברגע שזה קרה לגמרי התאהבתי.

נכון, הוא סאנשיין ולכן באופן אוטומטי פחות הנטייה שלי לגיבורים רומנטים, אבל הוא כולו לב, והוא משרת מטרה גדולה ממנו עצמו, והיא הנגשה וסנגוריה לז'אנר הרומנטי.

מדובר בעוד ספר שהוא מכתב אהבה לקריאה וספרים, ועושה את זה בצורה מקסימה, עם דיאלוגים חכמים ובלי יותר מדי פיתולים שנכנסו רק כי "צריך פרידה במערכה השלישית". 

הכתיבה מודעת לעצמה ולז'אנר, עם לא מעט בדיחות "פנימיות" וקריצות לאוהבי ספר.