ז'אנר: פרוזה, ספרות גותית.
למי מתאים: אוהבי רומנטיקה מלנכולית, סודות קבורים וספרים על ספרים.

על רגל אחת:

אמנם הכרזתי שאני קוראת על "ספרדים שטופי זימה", אבל בפועל קראתי על כשפים, מילים וסיפורים.

מתוך גב הספר:

"את מה שתראה היום, דניאל, אסור לך לספר לאף אחד," מזהיר אב את בנו בן העשר, ומרגע זה ואילך הופך צלה של הרוח למבוך פנטסטי של עלילה שנחשפת שכבה אחר שכבה.

בוקר אחד ב-1945, בברצלונה אפופת הצללים שעדיין מלקקת את פצעי מלחמת האזרחים, אב מכניס את בנו בסוד בית הקברות לספרים נשכחים, ספרייה שבה אלפי ספרים זנוחים שאיש אינו קורא עוד. הילד דניאל שולף ממדף מאובק את הרומן צלה של הרוח, נשבה בקסמו ומבקש לקרוא את כל ספריו של מחברו, חוליאן קאראך.

באחד הלילות, בשעה שדניאל מטייל ברחובותיה העתיקים של ברצלונה, קרבה אליו דמות שמזכירה לו את אחד מגיבורי הרומן, דמות שמתברר כי היא השטן בכבודו ובעצמו; האיש הזה השמיד בשיטתיות אל כל ספריו של קאראך ומבקש לשים את ידו גם על הספר האחרון שנותר, הספר שבידי דניאל. בכך נקרא צוהר אל אחד מסודותיה השמורים ביותר של ברצלונה, סוד שמעורבים בו רצח, קסם, טירוף ואהבה מקוללת.

קרלוס רואיס סאפון נולד ב-1964 בברצלונה וכיום מתגורר בלוס אנג'לס. צלה של הרוח זכה בפרס הספרותי היוקרתי ביותר בשפה הספרדית, Plneta , לשנת 2005. מאז הוא הפך לרב-מכר עולמי ועד כה תורגם לשלושים שפות.

הוצאת: כנרת זמורה דביר
תרגום: ליה נירגד

ומה אני חשבתי עליו:

יש ספרים שנכנסו אלינו הביתה ועברו מיד ליד ליד. כשזה היה ספר טוב, כל יושבי הבית קראו אותו (אפילו הכלבה ניסתה. אל תשאלו). כך קרה עם "אשתו של הנוסע בזמן" ועם כל ספרי גיימן. אבל משומה, "צלה של הרוח התפספס".

אמא שלי קראה ואהבה, אבל כשהוא הגיע אלי, במקום לפתוח אותו החזרתי לספריה. זה לא מנע ממני להמליץ עליו ולשמוע המלצות משלל קוראיו. אני לא חושבת שבכל שנותיי בספרייה (ארבע במספר) נתקלתי במי שקרא ולא המליץ על הספר הזה.

אבל ככה זה עם ספרים אהובים באופן קולקטיבי – נוצרת לי מעין רתיעה שאני לא יודעת להסביר. אני מפחדת להתאכזב מרכבת ההייפ.

אבל התגברתי עליה, וניצלתי את קריאת הלוואין שלי כדי להשלים חסכים, וכי הבטחתי.

בגיל עשר, דניאל מגיעה לבית הקברות לספרים נשכחים, בחסות אביו. הוא מוצא שם אוצר – ספר יחיד במינו. למעשה, הוא האחרון שקיים בנמצא לסופר עלום בשם חוליאן קאראך.

דניאל מתאהב במילים ובספר, ונסחף אל התעלומה האופפת את קאראך, שספריו הפכו לבלתי ניתנים להשגה, ואלו שצצים – נשרפים, נגנזים ונעלמים.

דניאל מתבגר בצל הספר וסיפורו של קאראך, נשאב ומסתחרר בין פיסות ההיסטוריה שאותן הוא מנסה לצרף לכדי תמונה הגיונית, שתסביר לו מי הדמות העלומה, שמזדהה בשמו של הנבל בספרו של קאראך, שניגשה אליו בדרישה להעלים את אותו עותק אחרון של ספר אבוד.

הפרוזה של הספר הזה תופסת כבר מהמשפט הראשון. יש ספרים שהם פשוט מכושפים ומכשפים, ו"צלה של הרוח" מאוד עונה לקטגוריה.

יש בו ניחוח קלסי שנושק לספרות הגותית של האחיות ברונטה, ואפילו מרי שלי, והמון קווים משיקים ל"סיפור השלושה עשר", שכבר הכרזתי בעבר שהוא אחד הספרים האהובים עלי בעולם.

דניאל המספר, מתבגר בין המילים ומפתח אופי לאט לאט. הסיפור עצמו הוא מלאכת מחשבת של סיפורים מקבילים, עלילות נשזרות מתפתלות, ודמויות צבעוניות ותוססות.

זאת ברצלונה של אחרי מלחמת אזרחים ומלחמת העולם השניה, עדיין נושאת צלקות של הרס ואובדן ומנסה להשתקם ולהתקדם. למרות כל זאת, ולמרות שלכל דמות ודמות של סודות קבורים, אמיתות כואבות והיסטוריה עקובה מדם, יש בספר מעין תמימות בתולית מקסימה, חמלה שובת לב אל כל האנשים השבורים האלה, שהיו קורבנות של מציאות עגומה ובחירות שגויות.

לא סתם בחרתי לשמור לי אותו הלוואין. ידעתי שזה לא ספר "קלסי" לתקופה, אבל ההגדרות שלי רחבות יותר. הוא מספיק גותי כדי להתאים. ספר סתווי, שלופת את הנפש עזרת מילים מדויקות וסיפורי רוחות רפאים על אנשים והבחירות שלהם.