ז'אנר: פרוזה, ספרות מקור.
למי מתאים: אוהבי סיפורי פיסת חיים טורדי מנוחה ושלווה.

על רגל אחת:

יצור מסכן ואומלל, רק ברבים.

מתוך גב הספר:

"אנשים החלו לשים לב שמשהו לא בסדר כשהגיעה השעה 21:39 ביום שלישי, ארבעה־עשר במאי, ופעמון המעלית לא צילצל. בכל זאת, זה לא היה יום לגמרי רגיל, ודווקא משום אי־רגילותו היתה ההכרה איטית לחלחל ולמלא את הלבבות בדאגה."

ג'ייסון הוא אחראי התחזוקה של בניין בקווינס. הוא מקפיד שכפתורי המעלית יהיו מצוחצחים מדי יום, שאף אחד לא ישאיר שקיות זבל ליד הדלת ושהרצפות במסדרון יהיו מבהיקות. הוא מטפל בבניין במסירות ובאהבה, כאילו היה הילד שלו.

אבל ג'ייסון גם משתוקק לילד משלו. אחרי הכל, הוא כבר בן שלושים ושתיים ויש לו חברה שהוא גר איתה, ממש כמו אנשים רגילים. הוא נחוש להפוך לאבא בכל מחיר, אך הוריו המגוננים אינם מאמינים שהוא וזוגתו, ליזי, כשירים לגדל ילד ועושים הכל כדי למנוע ממנו להגשים את משאלתו.

כשזוג עם תינוק עובר להתגורר בבניין, תשוקתו של ג'ייסון הופכת לאובססיה, שמטילה צל על קארן, האם הצעירה והחרדתית. במסע להגשמת חלומו ובניסיונו לצאת לעצמאות יוצר ג'ייסון מערבולת כאוטית הנפערת למרגלות הבניין וטורפת את חייו ואת חיי דייריו.

חודש מאי היפהפה מפליא לשרטט דיוקן עוכר שלווה של נפש מסוכסכת הנאבקת במגבלותיה. לירן גולוד רוקמת רומן טורד מנוחה, מותחן פסיכולוגי חכם ומורכב, המונע מחרדות קמאיות ופריצת גבולות.  

הוצאת: כנרת זמורה דביר

ומה אני חשבתי עליו:

אני משתדלת להתנסות בספרות מקור ולתמוך ביצירה מקומית. "חודש מאי היפהפה" נשמע מבטיח מהתקציר, ומהעובדה שיש דיסוננס בין שם הספר לכריכה שמציגה שמים חורפיים ומדוכאים.

לקח לי קצת זמן להגיע אליו. הוא היה קריאה מהירה, ויש לי לא מעט להגיד עליו בסופה.

ג'ייסון אמנם בחור קצת מוזר, אבל הוא דואג לנקיון ולארגון של בניין המגורים היוקרתי בקווינס. סדר היום שלו בלתי ניתן לערעור, ויושבי הבניין מתאימים את עצמם לפיו. ג'ייסון מתגורר עם בת הזוג שלו, ההורים כמה קומות מתחת. הוא כמה לעצמאות ולילד משלו, אך לטענתו, הוריו מתעקשים למנוע ממנו את עצמאותו.

הספר בנוי משלושה חלקים בשלוש נקודות זמן עוקבות, ומפרקים קצרים שהם תמונות שאמורות להתחבר לכדי נרטיב וסיפור.

הפרוזה של גולוד חכמה ומהוקצעת – היא מצליחה להעביר את האווירה טורדת המנוחה ואת העובדה שמשהו  לא בסדר עם כל אחת ואחת מהדמויות. העולם של גולוד מורכב מאנשים שבורים ושבירים, על סקאלת פגמים שנעים בין נורמטיבי למה אף אחד עוד לא אשפז את הדמות הזאת במחלקה סגורה.

וכאן, לדעתי, הבעיה.

לא הרגשתי שגולוד קיימה את ההבטחות מהתקציר של הספר, כי אי אפשר לקרוא לספר הזה מותחן פסיכולוגי. הוא פרוזה ישראלית שפשוט מתרחשת במקרה בקווינס. הצורה שבה הוא כתוב לא מאפשרת מיצוי של כל אחד מהחלקים לכדי כך שבאמת יהפכו לנרטיב ותעלומה שמשחקת במוח. כל אחד מהחלקים מהרגיש כמו הקדמה לקליימקס מסויים שמעולם לא מגיע לנקודת רתיחה, אלא רק מדגדג מסביב לה ואז המסך מחשיך וקופצים לאקספוזיציה הבאה.

כמה מקווי העלילה, או יותר נכון – הקטעים – הרגישו כאילו נכתבו רק לשם אווירה, כי הם לא קידמו שום דבר ואפילו לא היוו תמה או אלגוריה שתלווה את העלילה.

ניכר כי גולוד ניסתה לקשר את כל החלקים וישליכו אחד על השני, אבל היעדר ההשלכות או המידע, פשוט הביא לכך שהקו היחיד המקשר בין קווי העלילה היה העובדה שיש דמויות שחוזרות על עצמן.

בעיקר מה שהציק לי היה העובדה שיש המון פוטנציאל בספר. גולוד מכירה את הדמויות שלה, את ההתנהגויות ואת המניעים שלהם, ואני מאמינה שעם עוד קצת עיבוי הספר הזה היה יכול להיות הדבר המטלטל והעמוק שהוא התכוון להיות מלכתחילה.