ז'אנר: פרוזה, רומנטי.
למי מתאים: מי שמחפשים נושאים כואבים מתובלים בקצת אסקפיזם.
על רגל אחת:
משפחות זה כיף.
מתוך גב הספר:
אליס שונה מאחיה, בני משפחת סטורם. בעוד שאחיה נשארו באי הפרטי שלחופי רוד איילנד והתחרו על חיבת הוריהם ועל המיליארדים הרבים שלהם, היא בחרה לעזוב, לוותר על שם המשפחה המפורסם ולבנות לעצמה קריירה וחיים עצמאיים, רחוק מהם. אליס לא התכוונה לשוב לעולם, אלא שמותו של אביה טרף את הקלפים. ועכשיו, עם שובה לאי, בכוונתה להוריד פרופיל להשתתף בהלוויה, להסתלק מייד אחריה ולנסות ולשמור על פרטיותה.
אבל לדאבון ליבה, מתברר שלאביה היו תוכניות אחרות. הפטריארך המניפולטיבי והאקסצנטרי הותיר לאלמנתו ולילדיהם הבוגרים אתגר אחרון – משחק ירושה שנועד להשפיל, לרסק ולפורר את משפחת סטורם בדרכים דרמטיות וקטנוניות כאחד. חוקי המשחק ברורים: להישאר באי למשך שבוע, לבצע את המשימות ולקבל את הירושה.
אליס מתקשה להישאר באי שבוע שלם. בכל פינה בבית הישן ורחב הידיים צצה דרמה נוספת: הרומן הסודי של אחותה הבכורה, היהירות הבלתי-נדלית של אחיה, חמדנותה הבלתי מתנצלת של גיסתה, האובססיה של אחותה הצעירה לניתוח "אנרגיות", והתככנות של אימה. ומעל הכול עינו הצופייה וחמורת הסבר של ג'ק דין, סגנו המסתורי והחתיך בצורה לא הוגנת של אביה. רק נס יאפשר לאליס לצאת מהשבוע הזה ללא פגע.
סיפור חכם ועדין על כוחם משנה החיים של אבל, אהבה ומשפחה, רומן עשיר זה בוחן סודות עבר, אמיתות הווה ועתיד חדש שנפתח בעקבות סערות הקיץ הפראיות.
תרגום: נעה שביט
הוצאת: אהבות
ומה אני חשבתי עליו:
אליס חוזרת אל אי ילדותה אחרי נתק של חמש שנים, תחת הנסיבות הגרועות ביותר – אביה, גאון טכנולוגי פורץ דרך, הלך לעולמו אחרי תאונת דאון אוויר.
היא עמוסת חששות – איך תתקבל שוב בחיק משפחתה? במשך כל הזמן הזה היא לא שמעה מהם והם לא ממנה. האם יקבלו אותה בזרועות פתוחות? ברור לאליס שלא, אבל היא עדיין מקווה. וגם מקווה לשרוד את טקס הלוויה ואת השהייה בבית ילדותה, מוקפת בכל הזיכרונות – הטובים והרעים.
ואם האבל כשלעצמו לא מספיק – ברור שלאביה היה עוד תכסיס אחרון בשרוול בדמות משחק ירושה עם חוקים כאוטים וללא תוצאות מובטחות, עליו מנצח הזר (הלא כל-כך זר) שפגשה אליס ברכבת – ג'ק דין.
נכון הנטיי הזאת לחטט בפצע, לקלף אותו ולחפור בו למרות שזה פחות או יותר מבטיח צלקת? אז אני וספרים עם אובדן הורה ובחינת יחסי משפחה.
כבר מזמן למדתי שאין דרך אחת להתאבל, וזה מסע שכל אחד עובר בצורה עצמאית ואישית. אין נכון או לא נכון, וכל אחד מעבד את העצב והאובדן שלו בזמן ובדרך שלו. ובכל זאת – יש קווים מקשרים. יש משהו קולקטיבי בתחושת האין, ההחמצה ובחוסר האונים שמתלווים לאובדן של אדם שהייתה לו משמעות עבורך.
ומשפחה? טוב, זה לא פיקניק.
המשפחה של אליס סטורם היא ממש, אבל ממש לא כמו משפחות אחרות, ובכל זאת היו שם הרבה דברים שיכולתי להתחבר אליהם. מק'לין הצליחה לכתוב משפחה שהרגישה אמיתית, חיה ופועמת, על כל תככיה, פגמיה ושגיאותיה. כל אחד ואחת מהם גרמו לי לרצות לתלוש שיערות – ממש כמו משפחה אמיתית, גם אם כזו שפחות מתפקדת ממשפחות אחרות.
רוב הספר מסופר בגוף שלישי, אך צמוד לדמותה של אליס, אך מדי פעם יש הפוגות שנצמדות אל האחים הנותרים ושופכים עוד קצת אור לדרך בה הם מתמודדים עם המציאות החדשה.
האב המנוח מעולם לא הפסיק לשחק משחקים מסוכנים – כאלה שגרמו לילדים שלו להשתסות אחד בשני ובעצמם. יש הרבה מה להגיד על הדמות הזו שלו, שנוכחת בין כל מילה ומילה וזאת על אף שמה שהצית את העלילה היה בכלל המוות שלו.
אבל ובכן, מוות יוצר אדוות. יש דברים שאפשר להסתכל הם בעיניים, לנהל איתם שיח, לפרק אותם או להבין, רק אחרי שהצד השני כבר לא נמצא כדי לספק תשובות.
מהבחינה הזאת – הספר יותר ממוצלח. מק'לין מצליחה לתפוס את ההרגשה החמקמקה הזאת – ההקלה והרווחה לצד הצבט שלוחצת על הלב. תחושת ההחמצה והכעס יחד עם הגעגוע השובר, והעובדה שלמשך פרק זמן כלשהו – העולם פשוט מתהפך, ואין שום דבר שנוכל לעשות כדי לתקן אותו, אלא פשוט נצטרך לחכות שהסערה תשכך ולהתרגל לאדמה מחדש.
למרות כל הכובד, העלילה שזורה גם בנוכחותו של ג'ק דין, ומאפשרת לאליס הפוגה, בריחה והגנה מהמציאות החדשה והלא פשוטה. הוא לא מרכז העלילה, אבל הוא חשוב לה ולהתקדמות שלה, ומצליח להשתלב בדרמת בית סטורם בצורה טבעית לחלוטין.
והסוף, מה איתו?
טוב. הוא מעניין. לטעמי היה מדוייק וארוז מדי, אבל המסרים ברורים.
השאר תגובה