ז'אנר: פנטזיה אורבנית, פנטזיה רומנטית, מיתולוגיה יוונית.
למי מתאים: קוראים שמחפשים חוויה מהירה בדופק גבוה והעין שלהם יותר סלחנית משלי.

על רגל אחת:

במילון תחת ההגדרה ל"קליק-בייט" מופיעה תמונה של הספר.

מתוך גב הספר:

מועמד לפרס בחירת השנה 2024 לספרי פנטזיה רומנטית של גודרידס וזוכה פרס HOLT היוקרתי לכישרון ספרותי ברומנטיקה.

האלים אוהבים להשתעשע איתנו, בני התמותה. והם עושים זאת פעם במאה שנים.

מעולם לא הייתי אהובה על האלים.

זאת הסיבה שאני שומרת על פרופיל נמוך. ככה אני הצלחתי לשרוד עד היום. משימה לא פשוטה, בהתחשב בכך שגם עיר מגוריי, סן פרנסיסקו, נשלטת על ידי האלים.

אבל לילה אחד אני מושכת את תשומת ליבו של האדס, האל הגרוע מכולם. עכשיו הוא רוצה שאלחם בשמו ב"משחקי האלים", תחרות קטלנית בה ייקבע מי יהיה השליט הבא של האולימפוס.אין לי מושג למה הוא בחר דווקא בי או למה בכל פעם שהוא לוחש שאני שייכת לו, גופי מתעורר לחיים.

אני יודעת רק שני דברים:

האדס משחק לפי הכללים שהוא עצמו קובע. והמוות ינצח, תהיה התוצאה אשר תהיה. 

הסיכוי היחיד שלי הוא לכבוש אותו. וזה מה שאני מתכוונת לעשות. אפשיר את הלב הקר שלו, גם אם זה יעלה לי בחיי.

אביגיל אוון כתבה עד היום יותר משלושים ספרים, רבים מהם היו רבי מכר ותורגמו לשפות רבות. טרילוגיית משחקי האלים היא הסדרה הראשונה פרי עטה, שרואה אור בעברית.

הוצאת: פינק
תרגום: מור מזרחי

ומה אני חשבתי עליו:

אני אוהבת מיתולוגיות ופולקלורים, ולכן משתדלת לבחון יצירות ספרותיות שיוצאות בהשראת מעשיות, פולקלור ומיתולוגיות למיניהן. למיתולוגיה היוונית יש מקום נוסטלגי עבורי, מאחר והיא המקור דרכו התאהבתי בכל הנושא מלכתחילה. "הרקולס", על שלל עיבודיו הרבים מספור, היה אחד הסיפורים האהובים אצלי במשפחה כשגדלתי ועד היום מהווה חלק מהאופי שלי.

לכן הייתי קצת סקפטית כשיצא "משחקי האלים" בעברית. אבל אחרי שתמר קראה ואמרה לי שלדעתה אני לא אסבול מהייצוג של מקורות המיתולוגיה, החלטתי לתת לספר צ'אנס.

ליירה קרס גדלה בגילדת הגנבים, ועל אף שמזמן יכלה לבנות לעצמה חיים מחוץ לגילדה – היא מאמינה שאין לה מקום אחר בעולם. כי היא מקוללת, וזו אשמת האלים. במיוחד של זאוס.

בערב גדוש תהפוכות נפשיות, ליירה כמעט עושה מעשה מטופש מאוד, ומוצאת את עצמה מסובכת עם האל הנורא מכל – האדס – שמחליט לערב אותה בתוך משחקי האלים שמתרחשים אחת למאה שנים, ותפקידם לבחור את השליט החדש של האולימפוס ואלי הפנתיאון.

האם הספר רע? לא. האם הוא היה יכול להיות קצר בחצי? בהחלט.

ליירה מספרת עם קול זורם ולא מציק מדי, מה שגורם לכך שיכולתי להמשיך לקרוא עוד פרק ועוד אחד אחריו כמעט בלי לשים לב, למרות ההחלטות ההזויות במקרה הטוב והמטומטמות במקרה הרע של ליירה, בתור משתתפת במשחקי האלים.

הפרקים עצמם קצרים ברמה כמעט פושעת. אני אומרת את זה בתור מי שחרדה מפרקים ארוכים – לא הייתה הצדקה לאורך הכמעט קמצני של הפרקים בספר, שתפקדו בעיקר כקליק בייט – הנה שיא קטן, בעמוד הבא כבר יהיה שיא אחר.

מבחינת הייצוג של אלי הפנתיאון – אין לי יותר מדי תלונות. הם היו נאמנים לעצמם ולא נעשתה רומנטיזציה לאף אחד מהם, אם כי ברור איזה מהאלים אוון מעדיפה באופן אישי. אהבתי את בניית העולם, שנתנה כבוד ומקום לעוד פולקלורים ואמונות פרט ליוון העתיקה, והצליחה לשלב את קיומם בעולם אורבני מודרני.

נקודת החולשה של הספר דווקא הייתה בריבוי הדמויות – האלופים של האלים האולימפיים – שלא קיבלו מספיק אבחנה מאחד לשני, או הבהרה למי הם שייכים ולמה. לא שזה משנה, הם תאפורה בלבד.

לפרקים הרגשתי שאוון מנסה לתת קונטרה למשחקי הרעב באמצעות הדמות של ליירה – אחרת אין לי הסבר הגיוני לעובדה שפעם אחת פעם הבחירות שלה היו נטולות הגיון בריא, או יצר שימור עצמי, שלא לדבר על הישרדות. 

ברור שליירה מאוד בנויה בראש של אוון, וכך גם המניעים שלה. הבעיה התחילה ונגמרה בעובדה שאוון לא טרחה לבנות את הדמויות שלה עבור הקורא. זה כולל גם את האדס והפמלייה שלו, שלפרקים הרגישו לי יותר כמו מימז אינטרנטיים ופחות כמו דמויות אמיתיות.

לקראת הסוף העלילה תפסה מעין מפנה מהיר וחד מדי שעשה לי סחרחורת. סיימתי את הספר מעט עצבנית, גם אם מאוד לא מופתעת. לא הרגשתי שנעשתה בנייה ראויה, ויש מצב שהספר היה יכול לעבור עוד סבב עריכה כדי להדק אותו יותר.

אבל לזכותו יאמר שהוא קריא, זורם, ואם אתם לא קוראים סופר-ביקורתיים כמוני, הוא גם מאוד מהנה.