ז'אנר: נוער בוגר.
למי מתאים: מחפשי ספרי נוער עמוקים על חוויות לא פשוטות.

על רגל אחת:

על הורות כושלת וגזלייט.

מתוך גב הספר:

אנחנו מתחילים בתור דבר אחד ומסיימים בתור דבר אחר. ובאמצע, כשלא יודעים מה הולך לקרות, יש רק תקווה. 

אביה החורג של לֶּכְס טוען שכשהיא בסביבה, קורים דברים רעים. לכס מסכימה איתו. הרי איזה דבר טוב יכול לצאת מהתקפות הזעם המפלצתיות שלה? המריבות הבלתי פוסקות בבית? המבט המאוכזב של אימא שלה? ההתעלמות של אחיה החורג, שפעם נשבע שהוא מאוהב בה? לֶּכס מוכנה לעשות הכול כדי להיות חלק מהמשפחה המושלמת שלה, עם אביה הכריזמטי, אימּה המאוהבת, אחיה החורג המוצלח ואחותה הקטנה המתוקה.

הכול משתנה כשהיא מגלה שרחוק מעיני כול, אביה הרבה פחות מקסים משנדמה. וכשאחותה הקטנה הופכת לקורבן, נראה שזעם הוא הדבר היחיד שיוכל להציל את משפחתה. סיפור בלתי נשכח על מניפולציות רגשיות, על זהות, ועל דרכה של נערה אחת לזכות מחדש בחיים שלהם היא ראויה. 

ג'ני דאונהם היא סופרת בריטית עטורת שבחים, מחברת רב־המכר לפני שאמות. מפלצת הוא ספרה השני שרואה אור בעברית.

הוצאת: כתר
תרגום: עידית שורר

ומה אני חשבתי עליו:

טפטופי הפצת אוגוסט היו בסימן ספרי נוער, ויצא שאחוז יפה מתוכם גם עסק בנושאים לא פשוטים. באופן אישי, אני אוהבת ספרי נוער כאלה – שחופרים בבטן הרכה ומדברים גם על המפלצות שמתחבאות מתחת למיטה ובתוך הארון. אני חושבת שהם חשובים ואף הכרחיים בתוך הבלבול שנקרא התבגרות, וכנראה שישארו רלוונטים גם לגרסאות הבוגרות שלנו.

לכס עוד רגע בת 16, ילדה קשה עם התפרצויות זעם, שרק מחמירים ככל שתאריך החתונה של אמה ואביה החורג מתקרב. הוא טוען שהיא יודעת רק להרוס ושדברים רעים קורים כשהיא בסביבה. לכס יודעת שהיא מפלצת, כי זה לא שמישהו אי פעם יצא להגנתה – ואם כולם אומרים לך שאתה שיכור, אז כדאי שתלך לישון.

אבל האם בעצם לכס היא היחידה שמצליחה לראות מעבר להצגות והמסכות שאביה לובש כלפי חוץ? ואם היא לא המפלצת – יכול להיות שהוא כן?

האמת שקצת דחיתי את הקריאה של הספר הזה, וגם אחרי שהתחלתי עשיתי המון עצירות. גזלייט מהווה עבורי טריגר. הוא הופך לי את הבטן ומשפיע עלי במצב הרוח הכללי ואף מפריע ברמה מסויימת ביכולת התפקוד.

באותה נשימה – אני מרגישה שחשוב לקרוא את הדברים האלה ולא לעצום עיניים. לא פעם אני מחפשת לקרוא דווקא את הדברים האלה שהופכים לי את הקרביים, כי עבורי זו עוד דרך להתמודד, ולעכל ולתווך לעצמי חוויות ואירועים ולהזכיר לעצמי שזה מאחורי.

לכס מהבחינה הזאת היא מספרת מהימה ובאותה נשימה גם לא מהימנה, מאחר והיא וכל הבית שלה למעשה נתונים תחת שלטון טרור קטן של גבר מתעלל רגשית ומילולית, ואף נרמז שכלכלית.

דאונהם מתארת באופן מאוד אמין ומרתק את ההשפעות של חיים תחת דמות כריזמטית ומניפולטיבית כמו ג'ון, האב החורג, ואת ההשפעות של חיים ממושכים תחת תנאים כאלו. לכס היא עוד קורבן, פשוט כזה שמהווה קצת יותר התנגדות ממה שג'ון רגיל אליו, ובכך היא מהווה עבורו איום. היא לא נכנסת למשבצת, היא מורדת, היא פועלת, גם אם היא לא לגמרי מודעת. משהו בה זועק לפעול.

בספר יש את כל האלמנטים הנכונים, את כל הצעדים במקומות המדויקים בשביל לספר את הסיפור ולהעביר את המסר, ובכל זאת – סיימתי אותו בתחושה של… רגע, מה?

אני חושבת שג'ון יצא בזול מדי מכל הסיטואציה הזאת. אני חושבת שלא היה הקתרזיס המתבקש אחרי שהות כל-כך ממושכת תחת טרור שקט ועקבי ששוחק את הנפש ואת האני העצמי. אני חושבת שהיו נקודות שציפיתי מהן, באופן אישי, להיות יותר בולטות ויותר מכווינות עלילה ממה שהן היו.

הסוף לא קשור בסרט – הוא גם לא צריך להיות. זו סיטואציה מסריחה ומגעילה, ויש מספיק עדים ועדות שיכולו לספר שלא קל להתנער מדפוסים וחיים כאלו. וזה מה שכל-כך קשה – ההתנהגות הזאת היא הרוצח השקט שהורג נפשות אבל משאיר גופות חיות – פשוט ריקות. יש צורך בתעצומות נפש ע-נ-קי-ו-ת כדי להצליח בכלל לראות את הסיטואציה, שלא לדבר על לפעול בתוכה. צריך רשת תמיכה, וצריך לפחות אדם אחד שיאמין לך.

מהבחינה הזאת – לכס מקבלת את הדמות הזאת – מי שיאמין לה, אבל גם פה הרגשתי שזה היה צריך להיות יותר. תהליך מורכב יותר, או לפחות נרחב יותר. 

רוב העלילה הופכת את הבטן. היא אוסף של עדויות קטנות שמצטברות לכדי נרטיב והוכחות נחרצות – שבסופו של דבר סתם נשארות לפרוטוקול במקום להוות את המיצג הראשי במשפט השדה.

ובכל זאת – הספר הזה חשוב, ואני כן מאמינה – למרות שהדברים הקטנים שהציקו לעין הביקורתית שלי – שהוא יעשה את מה שהוא צריך לעשות. הוא יהיה זרקור בחשיכה. בתוכה מורכבות פילוסופית מסועפת. למרות שהוא עוסק באובדן וכאב, הוא נוטף אהבה וחמלה וטוהר ילדי שאני מאחלת לכולנו.