ז'אנר: פרוזה.
למי מתאים: חובבי זרמי תודעה.

על רגל אחת:

מניפסט על נעורים וספרי חוקים עלומים.

מתוך גב הספר:

בשדה בוקר השמש לא שקעה כמעט אף פעם, וכולנו התרוצצנו יחפים ופרועים מהפנימייה לקבר, מהקבר לצוק, והנעורים בערו לנו על העור ורק רצינו להרגיש עוד ועוד מהדבר הזה שלא ידענו לקרוא לו בשם. 

לבנים של שדה בוקר היה עתיד בהיר, נהיר, מזהיר. בנים תמיד יודעים לאן הם הולכים. מישהו כבר צייר להם מפה והם רק צריכים לדעת לקרוא אותה. אבל אנחנו היינו בנות. 

פחדנו ושנאנו את עצמנו כמו בנות, ועמדנו בתחתונים מול המראה בחדר שלנו בפנימייה וכל אחת אמרה מה הכי מכוער בה. להיות בת אומר שאת חייבת להיזהר תמיד. כל הזמן.

ספרה הראשון של מיה יסעור הוא טקסט בשל ונפלא ומלא עסיס וטעם. העברית שלה יחפנית ופושטקית וגם אלגנטית ומדויקת. בעדינות ובתשומת לב היא מספרת סיפור אישי מאוד על מקום אחד ועל נערה אחת, אבל באורח פלא מחזירה אותנו, הקוראות והקוראים שלה, אל מה שאולי היו הנעורים שלנו ואולי הוא החלום שלנו על האור היוקד והחושך הסמיך של אז.

מיה יסעור נולדה בבאר שבע ב־1983, למדה בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר. עורכת ספרותית, חיה בתל אביב.

הוצאת: כנרת זמורה דביר

ומה אני חשבתי עליו:

אני ילדת מדבר. אמנם גדלתי בשרון, אבל הלב תמיד היה שייך למדבר. היינו נוסעים לשם כמשפחה, נופשים באוהלים ומטבחי שטח. פסח היה מאז ומתמיד חג של מדבר, ובשבילי המשמעות הייתה ליל סדר תחת כיפת השמים המדבריים זרועי הכוכבים.

הכל קסום יותר במדבר – הימים הבלתי מתפשרים, החיים העקשנים שמסרבים להיכנע לתנאים הבלתי אפשריים, והלילות שהם מהות השקט והחופש.

לאור זאת, כשראיתי שספר הביכורים של עורכת הנוער, מיה יסעור, מתרחש בשדה בוקר – החלטתי שהחיבור יהיה מיידי.

הכתיבה של יסעור מהפנטת. מדובר במישהי שבהחלט מבינה את כוחן של מילים ויודעת ללהטט אותן באופן מעורר השראה. כנראה שאם הייתה מחזיקה בבלוג או בטור קבוע בעיתון כלשהו, הייתי קוראת אדוקה.

ובכל זאת, משהו היה לי חסר בספר – או שמא זאת נובלה?

127 עמודים בלבד, בהדפסה קצת יותר קטנה ממידות סטנדרטיות של ספר. בתנאים כאלה, הסיפור צריך להיות מדויק, מתומצת ומהודק. רק שאני לא לגמרי בטוחה בכלל מה היה הסיפור.

ברור שהמספרת חסרת השם מדברת מתוך כאב וצלקות מאוד עמוקות – כאלה שנולדו מתוך ילדות זנוחה ונטולת הכוונה ומתוך הרגשת שונות עמוקה ומושרשת. אני יודעת את זה, כי הנושא עולה שוב ושוב ושוב בתוך המונולוג הפנימי, בקפיצות שבין הווה לעבר לעתיד. כל הנובלה כתובה כמעין "רטרוספקטיבה" על תקופה, מלאת תלונות על כך שאף אחד לא לקח את המספרת ביד והסביר לה מה זה אומר להיות בת, נערה ואישה במציאות שלנו – וכמה נראה שלבנים וגברים קל יותר, כי להם דווקא כן מחלקים איזה חוקים.

נעזוב לרגע את העובדה שאני מסרבת באופן עקרוני להסכים עם האמירה הזאת – בתור מי שראתה את אחיה הולך לאיבוד ומתקשה תחת הציפיות של החברה מהיותו "בן".

בנובלה קצרצרה של 127 עמודים, האם יש מקום לחזרתיות שכזאת? התחושה הייתה שיסעור עצמה לא לגמרי הייתה בטוחה איזה מסר היא מנסה להעביר ואיך הכי נכון לעשות זאת. עלילה, אם הייתה כזו, נזנחה והפכה לסדרת תמונות ואנקדוטות שסופרו מחוץ לסדר הליניארי.

זה לא שלא קרו דברים – הם התרחשו. פשוט… התפספסו. הבטחות לא מומשו. קטעי שיא באו והלכו בלי שהייתה באמת התייחסות להשלכות שלהם ולמה שאפשר ללמוד מהם.

אני לא באמת יודעת להגיד מה אני חושבת על הטקסט. מעבר לעובדה שהוא יפה בצורה רדופה כמעט, הוא מרגיש יותר כמו הגיגים פרטיים של נפש שמנסה לעשות לעצמה סדר בחוויות עבר, ופחות כמו משהו שאמור להיות מונגש לציבור.