ז'אנר: פרוזה.
למי מתאים: חובבי ממאורים שהם לא לגמרי ממוארים.

על רגל אחת:

מסביב לפואנטה בכמעט 200 עמודים.

מתוך גב הספר:

רומן מאיר עיניים ומחמם לב על אהבה, אובדן וסודות משפחה מהסוג שיכול להפתיע ולהביך בכל שלב בחיים.

לוסי בארטון היא סופרת מצליחה המתגוררת בניו יורק, מנווטת את המחצית השנייה של חייה כאלמנה טרייה ואם לשתי בנות בוגרות. מפגש מקרי ומפתיע מוביל אותה חזרה אל ויליאם, בעלה הראשון ואבי בנותיה, שהחברות העמוקה ביניהם היא חלק בלתי נפרד מחייה. 

בעלילה הטוויה ביד אומן משרטטת סטראוט דיוקן מורכב להפליא, מהמם בעדינותו, של שותפות חיים על כל מורכבויותיה, מלאה בחמלה ובאהבה על גווניה השונים. 

אוי ויליאם! לוכד את השמחה והצער של צפייה בילדים גדלים ומקימים משפחות משלהם; של גילוי סודות משפחתיים בשלב מאוחר בחיים, שמשנים את כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על הקרובים לנו ביותר; ואת האופן שבו אנשים חיים ואוהבים, כנגד כל הסיכויים.

הוצאת: ידיעות ספרים
תרגום: עידית שורר

ומה אני חשבתי עליו:

בתור מי שמגדירה את עצמה כאומניבורית ספרים, החלטתי שאחת המטרות שלי היא להשלים גם את הכתבים של אליזבת סטראוט, שהיא זוכת פוליצר, ומעבר לכך שמעתי תשבוחות רבות על הספרים שלה.

וכך דאגתי שעותק של "אוי ויליאם!" יגיע לחזקתי, וזאת למרות שחודשים ספורים קודם דאגתי לחמש את עצמי בעותק של "שמי לוסי בארטון", אבל לא מצאתי את הזמן לקרוא אותו.

"אוי ויליאם!" הוא ההתנסות הראשונה שלי בכתיבה של סטראוט ובעולם הכיס שרוב הספרים שלה לוקחים חלק בו.

היום, לוסי וויליאם חברים טובים, למרות שהנישואים המשותפים שלהם לא נגמרו בטוב כל-כך. הם כבר בני הגיל השלישי, אבל עדיין צעירים ברוחם. בעקבות שני משברים ועוד אחד, ויליאם מציע ללוסי להתלוות אליו לחקור סוד משפחתי שהוא לא רוצה להתמודד איתו לבד.

פגם אופי חמור שלי, הוא שאני שופטת ספרים לפי ווייב. הכריכה, השם, ההוצאה. אני לא תמיד טורחת לקרוא את התקציר, או לפעמים קוראת רק את חלקו. ביקשתי את "אוי ויליאם!" על סמך שם הסופרת בלבד, וממש לא ידעתי למה אני נכנסת.

לרוב זה לא מפריע לי, אני מצליחה לקלוע לטעם של עצמי די הרבה, ודווקא בספרים אני חובבת הפתעות (בעולם האמיתי קצת פחות).

הפעם… אני לא יודעת להחליט אם הציפיות שלי לא היו תואמות. בסופו של דבר, הספר הזה הוא מעין ממאור, אוסף של רגעי חיים משותפים שיוצרים את לוסי וויליאם, החיים שלהם לפני ואחרי, יחסי משפחה וצלקות ילדות. כל מני דברים שעיצבו אותם להיות מי שהם.

ובמהות שלו – זה ספר שאני אמורה לאהוב מאוד. כזה עם אמיתות קטנות על החיים, הבנות, תהיות וגילויים עצמיים. והוא באמת היה כזה גם בפועל, רק שמשהו בו הרגיש לי ליד.

הדמות המספרת, הלא היא לוסי ברטון, בשלב זה בחייה היא סופרת – משמע מתפרנסת ממילים, אבל זה לא משהו שהצלחתי להרגיש בצורת הסיפור שלה, שהייתה לא מאורגנת, מבולבלת ומאוד לא מתחייבת.

בקול המספרת שלה, היא סיפרה אנקדוטות מהעבר, ואז הסבירה את המסקנה שלה, וחזרה והתנצלה והסבירה למה היא התכוונה.

ההרגשה הכללית שלי הייתה של מספרת לא בטוחה בעצמה, וכזאת שלא לגמרי מבינה איך לספר סיפור. יותר מדי מודעות לעובדה שהיא מספרת אותו, ולהנהיר ולהסביר את עצמה, במקום לתת למילים לדבר בעד עצמן.

מעבר לכך, אני חושבת שלא התחברתי אל לוסי או אל ויליאם, ולא לגמרי הצלחתי להרגיש חמלה כלפיהם. אפילו קצת כעסתי על לוסי, ועל הכניעה שבה היא קיבלה את החיים – את האמירה שאנחנו מעט מאוד "בוחרים" לעשות דברים, ובכך גם זיכתה את ויליאם מהחטאים שלו במהלך החיים המשותפים שלהם, והייתה מוכנה לקחת את כל האשמה על עצמה.

בסופו של דבר, אולי זה לא היה העיתוי הנכון עבורי לספר הזה. יכול להיות שבעוד כמה שנים, עוד כמה חוויות חיים, הייתי מסוגלת לקרוא את הספר ביותר חמלה והכלה.