ז'אנר: פרוזה משוגעת – הרחבה בתוכן הסקירה.
למי מתאים: אוהבי סיפורים קצרים, נבירה ברזי הנפש וספרות משוגעת.
על רגל אחת:
קבלו את התנצלותי – אם עומדים על רגל אחת בספר הזה – נופלים.
מתוך גב הספר:
דני היה בן ארבע־עשרה וחצי בלבד כשעקבותיו של אביו, מורה בבית ספר, נעלמו. שנים לאחר מכן הוא מתבשר בשיחה טלפונית מנומסת ממוסד פסיכיאטרי בלונדון על מותו של אביו. דני ואימו עולים על מטוס לאנגליה, אבלים ומוצפי שאלות. שם מחכה להם, בין השאר, מחברת שהניח אחריו האב – מחברת שמתעדת באופן מדוקדק את קריסתו של אדם שכל חייו ניהל מאבק חשאי עם תביעותיה המעליבות של מלאכת ההישרדות היומיומית.
הנובלה הדחוסה והמהפנטת של אופיר טוּשֶה גַפלָה מאירה באופן בלתי נשכח את המתח עתיק היומין בין כורח המציאות לבין התשוקה ליופי ותוהה על מקומה של הספרות בעולמנו, ועל המחיר שמשלמים מי שנענים לקריאתה בכל הווייתם ומשנים את חייהם. בתוך כל זה, מצוי גם סיפור התוודעותו המאוחרת של בן למעמקיו האנושיים של האדם שלא הכיר אלא בתור אביו.
הוצאת: כתר
ומה אני חשבתי עליו:
בואו נסתכל רגע על חצי הכוס המלאה בעקבות המערכה מול איראן. זאת אומרת – חצי הכוס המלאה באופן יחסי. בעקבות מותו בטרם עת ותחייתו מחדש של שבוע הספר, הפצת יולי-אוגוסט נדחתה, ובעקבות כך קיבלתי הארכה ואיתה סיכוי קטנטן שאני באמת אצליח לעמוד ביעדי הקריאה והסקירה שלי. אז ניצחון קטן לי?
התעלומה הגדולה ביותר בחייו של דני היא ההיעלמות הפתאומית של אביו, שיום אחד יצא ולא חזר. דני היה אז רק בן 14, ו-16 שנים מאוחר יותר הוא מקבל שיחת טלפון שמספקת לו את תחילתו של קלוז'ר. כשהוא מגיע ללונדון, שם סיים אביו את חייו, יחד עם תשובה אחת קצרה, הוא מוצא מחברת בכתב ידו של אביו, שמספקת – אולי – גם תשובות אחרות, ארוכות יותר.
אופיר טושה גפלה ידוע בכך שהוא כותב בנישה הספקולטיבית. גם אם לא מדובר בפנטזיה או מד"ב מובהקים, הוא תמיד מטייל על הגבולות שמותחים את המציאות מעבר למוכר.
זה לא שונה בנובלה הנוכחית, לפחות לא מבחינת חתימת הכתיבה של גפלה. אבל אם בהגדרות עסקינן – בנובלה אין כביכול שום דבר שיעיד על היותה ספקולטיבית. ציר הזמן בו מתרחשת הנובלה נתון לפרשנות – אפשר להניח לפי כמה נקודות ציון שרוב הבשר בעלילה מתרחש בהווה שלנו, וסיפור המסגרת מתרחש בעתיד עלום כלשהו עוד 16 שנים. אין בו שום אלמנטים עתידניים או קסומים, וכל מתיחות המציאות בו יכולות להתפרש בתור הפרעות נפש.
מצד אחד, החתימה של גפלה מאוד מורגשת. מצד שני, יש משהו הרבה יותר פראי וחשוף בטקסט הזה. הוא טורד מנוחה, אפילו לא נעים לפרקים. באופן אישי, גמעתי אותו בפחות מיממה. בין השורות והפרקים שנמתחים על גבי חודשים ספורים, בנקודת זמן כלשהי של הווה-אולי-אלטרנטיבי, ישנה תעלומה. שאלה שלא מקבלת תשובה, מספר שהוא לא לגמרי מהימן.
דני, המספר, מוצא פיסה מנפשו הטרודה של אביו הנעדר. היא חשופה במערומיה, והקריאה בה מרגישה לעיתים אפילו כמו מציצנות. מה גם, שיש קצת אי תאימות בין ההבטחה שבתקציר לתוכן הספר – אביו של דני גונב את ההצגה, ואת קול המספר. דני הופך למשני, וקולו נספג בזה של אביו – עד לנקודה שכשחזרתי לקרוא את דני, לא הרגשתי שבאתי על סיפוקי.
הסיכום שלו של הדברים היה יפה מדי, "בסדר" מדי, משלים מדי. כל זה רק הדגיש לי את התחושה הטורדת של הנובלה בשלמותה, שהיא סערת רגשות של הגבול בין שפיות לחוסר שפיות, שחיקה משגרה ומתיחת גבולות וערכים. בתוכה, לא הרגשתי שדני, בתור מי שהיה העד הראשון לנבכי נפשו של אביו, הושפע בכלל.
זו לא קריאה פשוטה. הכתיבה של גפלה שואבת ומרתקת, מצד אחד, ומצד שני התכנים לאו דווקא מתגמלים, וזאת למרות שהדיונים העמוקים שמתרחשים בין השורות. זו נובלה שמפעילה את המוח ואת הרגש, בלי להתאמץ יותר מדי, ובאמצעות שימוש חכם מאוד בשפה העברית והאנגלית, המשחק והחפיפה ביניהן. בתור חובבת שפות, מאוד אהבתי את החלקים הללו ואת השימוש – מעורר הקנאה אפילו – בשפות.
השאר תגובה