ז'אנר: מדע-בדיוני, אוטופיה, נוער בוגר.
למי מתאים: נוער בוגר עם בטן חזקה, אוהבי דיונים פילוסופים על המוות וחובבי מד"ב באשר הם.

על רגל אחת:

"עכשיו הפכתי למוות, הורס העולמות".

מתוך גב הספר:

עולם מושלם. בלי רעב, בלי מחלות ובלי סבל.

האנושות הצליחה להכניע גם את המוות. אבל לחיים בעולם מושלם כזה יש גם מחיר כבד — החרמשים.

שני בני נוער, סִיטְרָה ורואן, נבחרים להיות שוליות של חרמש. זהו תפקיד שאיש מהם לא רוצה, ובדיוק בגלל זה הם נבחרו לו.

בעולם ללא מוות, רק החרמשים יכולים לסיים חיים, והם חייבים לעשות זאת כדי למנוע פיצוץ אוכלוסין.

זהו תפקיד מכובד ועתיר זכויות, אבל בכל מקום שאליו החרמשים מגיעים הם פוגשים רק פחד.

סיטרה ורואן מתוודעים לעולמם של החרמשים ולומדים לשלוט ב"אמנות ההרג", אך שניהם יודעים היטב שכישלון עלול להוביל לסוף חייהם שלהם.

חרמש הוא הספר הראשון בסדרה "להב החרמש", זוכת הפרס היוקרתי " Michael L. Printz Award " למצוינות בספרי נוער. ספריו של ניל שוסטרמן זוכים להצלחה גדולה ומככבים מיד עם צאתם לאור בטבלאות רבי־המכר ברחבי העולם.

הוצאת: ידיעות ספרים

תרגום: יעל אכמון

ומה אני חשבתי עליו:

הגעתי כל-כך מאוחר למסיבה – שהיא נגמרה! אבל אין דבר כזה מסיבה בלעדיי, אז אני מחברת מחדש את עמדת הדיג'יי, והאורחים מוזמנים לזרום חזרה פנימה.

העולם ניצח את העוני, האבטלה, הגזענות, האפליה, המגיפות, הזקנה ואפילו את המוות. זה עידן האלמוות. האנושות כבר לא חווה מוות טבעי מזקנה, מחלה ואפילו אסונות טבע. לכן קיימת החרשמות – ותפקידה לדלל מעט את האוכלוסייה, רק מספיק כדי להזכיר לאנושות שהמוות קיים ושיש סכנה באנושות שרק ממשיכה לגדול ללא בקרה.

סיטרה ורואן, שני נערים, נבחרים להיות שוליות חרמש אחרי מפגשים קודמים עם פעולת החרמשות. הם נפרדים מהחיים הקודמים שלהם ומתחילים ללמוד לשלוט ב"אמנות ההרג", ולעבור תהליכי למידה שישנו אותם מעכשיו והלאה. הם נחפשים אל נבכי החרמשות, ארגון מופרד משאר האנושות, ולתככים והזרמים הסודיים שפועלים בה.

אני לא אספר כמה זמן הספר עמד על 5% באפליקציית ע-ברית אצלי, עד שהחלטתי בנסיעה אחת ארוכה מדי, שאין לי כוח להיסחב עם ספר פיזי, מה שהביא אותי להסתמך רק על הספרייה הדיגיטלית השמנה שלי.

וואו, איזו החלטה זאת הייתה.

ידעתי שאני אוהב את "חרמש", גם אם קצת פחדתי שהוא יפול לקלישאות נוער בוגר, או יפחד לפגוע בבטן הרכה של הנושאים שהוא מתעסק בהם. אני שמחה לגלות שהפחדים שלי התפוגגו והתבררו כלא נכונים.

בין שאלות של מה משמעות החיים, אם אין להם סוף, ועד לשאלות איך נכון וצריך להתנהל, בתור מי שאמונים על חלוקת המוות הזה, מי ראוי לשאת בנטל, ומה ההשלכות של עבודה כזו על הנפש האנושית? האם יש מקום למוסר, בתור מי שאחראים על הקץ?

מאוד קשה לדבר על הספר בלי לצלול לתוך ספויילרים ודיונים מעמיקים, אבל אני אשתדל מאוד. 

אני חושבת שזה ספר חשוב. הוא לא פשוט ולעיתים אף מזעזע, בדיוק כמו שמצופה מספר שמתעסק במחלקי מוות בעולם אוטופי שניצח את אותו המוות. האם בתור חרמש, עליך לכאוב את כאב כל האנושות כולה, או להתמסר לעובדה שבידיך הכוח האולטימטיבי, זה שהאנושות כביכול מיגרה. מי האנשים הנכונים לשאת בנטל החרמשות, והאם זה באמת נטל?

בעולם אוטופי, הנשלט ע"י בינה מלאכותית, ישנו גוף אחד שמנותק ממנה ומהבקרה והשליטה שלה, ואולי בכך הוא נשאר הגוף האנושי ביותר באנושות שאחרי עידן התמותה.

סיטרה ורואן מוצאים את עצמם בפינות מנוגדות בתוך הפוליטיקה הרוחשת של החרמשות, והם צריכים להתמודד עם המצפון והשלכות הבחירות שלהם. הם נמשכים לכיוונים שונים ומתעצבים כל אחד בכלים וערכים שונים, ודרכם מתנהל הדיון על מקום החמשות באנושות החדשה, חשיבותו של המוות ומעמדם של החרמשים בחברה המתוקנת.

רשימת הטריגרים בספר הזה עמוסה לעייפה – אלימות, רצח, התאבדות, מוות של ילדים ופעולות הרג המוניות, התעללות נפשית ופיזית ועוד מגוון.