ז'אנר: פרוזה, רומן היסטורי.
למי מתאים: אני משערת שחובבות רומנים היסטוריים.

על רגל אחת:

ערך ויקיפדיה באורך של כמעט 400 עמודים.

מתוך גב הספר:

צעירה מבריקה ושאפתנית נלחמת למצוא את מקומה בוול סטריט של שנות העשרים במאה הקודמת.

לבּי אברמוביץ' יש כישרון מיוחד למתמטיקה וזיכרון למספרים. יחד עם אביה, היא לומדת את שוק המניות המתפתח בוול סטריט ועוקבת אחרי המדורים הפיננסיים. עם סיום לימודיה בקולג', היא נחושה לתרגם את ההבנה שרכשה להצלחה מקצועית ואישית. אך בשנות העשרים של המאה הקודמת, לנשים יהודיות עניות מהלואר איסט סייד יש מעט מאוד הזדמנויות להשתלב בוול סטריט, ובּי תצטרך לייצר אותן לעצמה.

הנשים של וול סטריט הוא רומן היסטורי סוחף ועוצמתי על זהות, הקרבה, נאמנות משפחתית, מוסר וכסף, המבוסס על סיפורה האמיתי של אגדת השקעות חלוצית. 

סמנתה גרין וודראף למדה היסטוריה באוניברסיטת וסליאן והמשיכה את לימודיה בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת ניו יורק, שם השלימה תואר שני. ספרה הראשון, The Lobotomist's Wife, הגיע למקום הראשון ברשימות רבי־המכר של אמזון. היא מתגוררת בקונטיקט עם בעלה ושני ילדיה. הנשים של וול סטריט הוא ספרה הראשון המתורגם לעברית.

הוצאת: ידיעות ספרים, פן
תרגום: אילן פן

ומה אני חשבתי עליו:

לפני כמעט שנתיים קראתי את "נאמנות" של הרנן דיאז, והוא ננעץ לי בלב כאחת מהיצירות הספרותיות האיכותיות והבולטות של המאה ה-21. אפילו טענתי שצריך ללמוד אותו בשיעורי ספרות, כי הכתיבה ויצירת הנרטיב בו היו בגדר יצירת מופת מבחינתי.

והוא היה הסיבה שכשראיתי את "הנשים של וול סטריט", החלטתי שאני רוצה לקרוא אותו. שני הספרים עוסקים בעידן הזהב של הכלכלה האמריקאית, ושניהם מתמודדים עם ההשלכות של המפולת הגדולה של 1929.

וזה בערך קו הדמיון היחיד ביניהם.

לבי אברמוביץ' יש מוח מבריק ויכולת חישובים מהירה מברק. כמה חבל, אם כך, שהיא נולדה למשפחה יהודיה עניה ומתוקף כך אף אחד לא מתייחס לחלון שלה להיות בזירת המסחר בוול סטריט ברצינות.

ואיכשהו, למרות מאמציה הרבים ליצור חותם בעולם גברי, ולמרות שהיא מוכיחה פעם אחרי פעם שהיא מבריקה, רק הגברים בסביבתה זוכים לקצור את פירות ההצלחה שלה.

אני לא קוראת יותר מדי רומנים היסטוריים – או בכלל – אז יכול מאוד להיות שהתלונות שלי הן מנת חלקו של הז'אנר ולא רלוונטיות בכלל.

בראש ובראשונה, פחות התחברתי לכתיבה. זה משהו מאוד אישי, אבל הכתיבה הרגישה לי שטוחה, חזרתית וקצת חסרת מעוף. במקום לתת לי להרגיש את מה שבי מרגישה, וודראף סיפרה לי על הכל ממעוף הציפור. התוצאה היא שלא הרגשתי מושקעת בסיפור – בין היתר כי הפתרון לכל בעיה הגיע שתי שורות לאחר הצגתו.

בי של התקציר מתוארת בתור צעירה עזת מצח ואמיצה, אבל בפועל היא מאפשרת לכל הסובבים אותה לגזלט אותה ולערער לה את הערך העצמי. נכון שזו קצת רוח התקופה – אבל השוביניזם והזלזול הנשי נוטפים מהספר הזה יחד עם סטריאוטיפים על יהדות ומשפחות יהודיות. הנושא הזה בעיקר הציק לי, וגרם לי לעצור את הקריאה ולבדוק מה הקשר של וודראף ליהדות.

גיליתי שהיא עצמה יהודיה, אבל אני לא בטוחה עד כמה היא באמת קשורה לקהילה או למסורות, או טרחה לבדוק מה מהדברים שהיא כתבה תואם לקהילה יהודית בשלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת.

בתור ספר שאמור להתעסק בכלכלה של אמריקה באותה תקופה, העיסוק עצמו בניסיון של בי לפלס לעצמה דרך מאוד קטן עד בלתי מורגש, ונדחק לשוליים ברגע שנכנסת למערכה הדמות של מושא האהבה שלה. בי מאפשרת למוסכמות החברתיות לרמוס לה את החלומות, ומאפשרת לקולות הצרים בחייה לגרום לה לפקפק בעצמה ובידע שלה. יש חוסר תאימות משווע בין מה שוודראף רוצה שנאמין שהן יכולותיה השכליות של בי, לבין ההבנה הבסיסית שלה של הדברים שמתרחשים סביבה, או לכוונותיהם של האנשים שכביכול אמורים לדאוג לרווחתה.

האנשים "החשובים" סביב בי מזלזלים בה, והיא מאפשרת את זה, חושפת את הלחי השניה כאילו מדובר באיזו מעלת אופי. גם כשאותן דמויות כביכול מתעגלות וחוזרות בן, לא הצלחתי לקנות את השינוי הזה, מאחר ולא נעשתה עבודה מקדימה. לא ניטעו שורשים. בי פשוט מקבלת את התהפכות האופי הזאת באהבה, וכך גם הספר, כי כך העלילה דורשת.

בסופו של דבר, יצאתי לא מסופקת מהספר. לא הרגשתי שהיו השלכות, או שקונפליקטים מסויימים הגיעו למיצוי כלשהו, שיאפשר למידה וצמיחה מהם.

אני חושבת שאם בי הייתה לומדת להעמיד את המזלזלים בי על טעותם, ובאמת עומדת על שלה ועל צדקתה, היא הייתה הופכת לדמות עגולה הרבה יותר, ופחות לקדושה מעונה. אולי הדמויות הנוספות היו צריכות לשאת בהשלכות של מעשיהם ובחירותיהם, במקום שבי תציל אותם פעם אחר פעם, ועדיין תישאר כנקודה ברורה מאליה בחייהם.