ז'אנר: פרוזה, אימה, מותחן גותי.
למי מתאים: מי שירצו להשלים קלסיקות גותיות בתקופת חייהם.

על רגל אחת:

מעט הטפה דתית, אבל למעשה היא גם תורמת לאווירה.

מתוך גב הספר:

בליל קיץ חם מלאני בת החמש עשרה מתגנבת לחדר השינה של הוריה, מודדת את שמלת הכלולות של אִימהּ ויורדת לגן לבושה לבן. למחרת בבוקר חייה נהרסים. היא נאלצת לעזוב את בית ילדותה ונשלחת לגור בלונדון עם קרובי משפחה עניים שלא פגשה מעולם: הדודה מרגרט, ששערה אדום כאש והיא אינה מדברת, ושני אחיה, פרנסי המגושם שמנגן בכינור כשד משחת, ופין האמן, יפה אך מטונף, שמנשק אותה בין חורבות יריד השעשועים ואולי עוד ילמד אותה מה זאת אהבה. מבעד לחור המנעול היא צופה בהם מנגנים ורוקדים בלילות. ובכולם רודה הדוד פיליפ, גברתן זועם שאינו אוהב אלא את מריונטות העץ בגודל טבעי שהוא בונה בחנות הצעצועים שלו. מה יהיה עליהם כולם כשהדוד מחליט להעלות במרתף מחזה אימים בכיכובם של בני הבית?

חנות הצעצועים המכושפת ראה אור ב־1967 וקנה לו מאז מעמד מכונן. זהו רומן גותי שמשרטט את התבגרותה המינית והנפשית של נערה באמצעות מעשייה אפלה, מוּכּרת ולא מוּכּרת. בעולמה הספרותי של קרטר, האגדה והמציאות מתקיימות במישור אחד, וביצירה מופתית זו הן חוברות למפגן מרהיב של אמנות, אלימות וגאולה: אמנם אהבתם המשובשת של מלאני ופין כובלת אותם זה לזה, אך היא גם מוציאה אותם לחופשי.

הוצאת: עם עובד
תרגום: מיכל אלפון

ומה אני חשבתי עליו:

תמיד נמשכתי לסיפורים המעט מורבידיים, האפלוליים. אהבתי סיפורי מעשיות מגיל מאוד צעיר, ודווקא את הגרסאות המקוריות שלהן, ולא את אלו שעברו צנזורה והתאמה לעידן רך יותר. לפי כך, היה רק הגיוני מצידי לרדוף אחרי עותק של "חנות הצעצועים המכושפת".

מלאני בת 15 ומגלה את היותה נערה, כמעט אישה, ובגחמה לילית היא שולפת את שמלת הכלולות של אימה, ויוצאת איתה לרחוץ באור הירח. בבוקר שאחרי, העולם שהכירה מגיע לקיצו בצורת מברק שמדווח על מות הוריה. 

מלאני ושני אחיה הקטנים נשלחים אל דרום לונדון, אל דודה הזר ומשפחתו המוזרה, הכוללת את אישתו ושני אחיה. ברור לכל שדודה הוא איש נרגן שאינו אוהב אנשים, אפילו לא את בני משפחתו – וכל האהבה שלו נתונה לבובות המריונטה שהוא בונה. הוא מתעמר במשפחה ומרכיב אותם לרצונותיו וגחמותיו.

נתחיל מהברור מאליו – הספר הזה טורד מנוחה.

האימה בו אווירתית – לא קורה שום דבר שהוא באמת על-טבעי, אבל הדמויות נתונות תחת לחץ קבוע שמראה את אותותיו בצורת הזיות. בני הבית דהויים, מוזנחים ומלוכלכים, יוצרים ניגוד והרחקה ממלאני, הנקיה והמטופחת עד כה.

היא מעקרת מהעולם המוגן שלה אל מקום חדש, שאת החוקים שלו היא נאלצת ללמוד תוך כדי הליכה, בלי שמספקים לה יותר מדי הסברים. היא הופכת לאסירה לא רשמית, בין אם של גורל לא ידוע או של דודה הרגזן.

ולמרות כל זאת, נרקמת מעין שותפות גורל בין בני הבית. מלאני הופכת להיות חלק מהמקשה של המשפחה האירית הזרה, אליה התחתן הדוד. 

ב-240 עמודים, מצליחה קרטר להטמיע אווירה טורדת מנוחה, וזאת למרות שמעל פני השטח שום דבר לא באמת קורה. אבל קיימת ההרגשה של מים שמתחילים לרתוח מסביבנו לאיטם, ונשים לב לשינוי רק כשיהיה מאוחר מדי. וכך הספר הזה, בין השורות, רומז שמגיע אסון. וכשהוא מגיע, זה לא בדיוק האסון שציפינו לו, אבל הוא בהחלט אסון.

הכתיבה מיוחדת, ושוזרת בתוכה ציטוטים ורפרנסים אינספור, שבאופן לא ברור מסודרים בהערות ביניים בסוף הספר, במקום בתחתית העמוד.

הקבלתי את הקריאה הפעם בין עותק דיגיטלי לבין עותק פיזי, ודווקא החוויה הדיגיטלית של הערות השוליים הייתה הרבה יותר נוחה מאשר הפיזית.

סיימתי את הספר בתחושה לא ברורה – התפעלות מהפרוזה ומעזות המצח של הסיפור, במקביל להיות – על מה בעצם הסיפור? נשארו לא מעט חורים שיש לענות עליהם, ויש לא מעט שאלות פתוחות – אבל על פניו, הסיפור הגיע לקיצו, והשאר נתון לדמיון.

אין לי מושג למי להמליץ על הספר. הוא מיוחד, אבל הוא טורד מנוחה ונכנס לחלומות, ומשרה אווירה של לחץ וקלסטרופוביה.

טריגרים ודברים כייפים נוספים: מוות, יתמות, התעללות פיזית ונפשית, אלימות, אזכורים לאונס וגילוי עריות.