ז'אנר: מתח.
למי מתאים: מי שיחפשו קצת בריטיות לנשמה, ואין להם בעיה עם עלילת מתח שלוקחת את הזמן.
על רגל אחת:
כבר הרבה זמן שלא קראתי ספר כל-כך בריטי.
מתוך גב הספר:
סדרה חדשה מאת מחבר רב-המכר "מועדון הרצח של יום חמישי". צוות בלשים חדש ובלתי נשכח ופרשיית רצח חובקת עולם ומסעירה שעליהם לפענח…
סטיב וילר נהנה מחיי הגמלאות. הוא חוטא פה ושם בחקירות קטנות, אך מעדיף את השגרה ואת ההרגלים הישנים והטובים: החידון בפאב, הספסל האהוב עליו, החתול שמחכה לו כשהוא מגיע הביתה. ימי ההרפתקאות שלו מאחוריו: האדרנלין הוא עכשיו הטריטוריה של כלתו איימי.
איימי וילר חושבת שהאדרנלין טוב לנשמה. בעבודתה כשומרת ראש, כל יום טומן בחובו סכנה. בשעה זו היא נמצאת באי מרוחק ומגינה על חייה של הסופרת המפורסמת רוזי ד'אנטוניו, עד לרגע שבו מתגלים גופה ושק של כסף ורומזים על צרות בגן העדן. אז היא שולחת הודעה לאדם היחיד שהיא בוטחת בו.
מרוץ מסעיר מסביב לעולם מתחיל, אך האם איימי וסטיב יצליחו להישאר צעד אחד לפני האויב הקטלני?
הוצאת: ידיעות ספרים, פן
תרגום: רחל פן
ומה אני חשבתי עליו:
"אנחנו מפענחים רציחות" הגיע אלי, כי בתור מי שפחות מעדיפה לקרוא בז'אנר המתח, אוסמן נשמע כמו בחירה בטוחה. קודם כל, הוא בריטי. אני אוהבת הומור בריטי ותרבות בריטית, ועד כה הבלשים הבריטים שקראתי היו מאוד מוצלחים. הדבר השני, הוא שמקריאה מרופרפת, הנחתי שלפחות איהנה מהכתיבה של אוסמן.
איימי וילר היא שומרת ראש מדופלמת. היא הוצבה לשמור על הסופרת רוזי ד'אנטוניו, כשהיא שומעת מהבוס שלה על בעיות – מישהו מנסה להפליל אותה. איימי מגייסת את סטיב וילר, אביא בעלה, וביחד עם רוזי ד'אנטוניו הם מנסים לפענח את שלל הרציחות שמובילות אל איימי.
לא קראתי עד כה אוסמן, אז אני לא יודעת אם זה הסגנון שלו בכל ספרים. "אנחנו מפענחים רציחות" היה מורכב מפרקים קצרצרים שהם "תמונות" יותר מאשר פרקי עלילה קלסיים, וביחד הם מרכיבים פזל. כל פעם מתווסף עוד חלק קטן, עוד זווית. מדי פעם סוטים מהדרך כדי לפגוש דמות חדשה ואת הרקע והסיפור שלה, וצופים בה מתכנסת לתוך העלילה.
למרות שיש אקשן – תקיפות, קרבות יריות, חטיפות ומה לא, לא הייתי לי תחושת דחיפות או מחסור באוויר וציפיה לבאות. זה ספר מתח מאוד רגוע. יש טוויסטים, אבל הם לא נופלים ולא מסחררים. הם נבנים אבן על אבן, ממש כמו אבא שמלמד לנסוע על אופניים (אני משערת. אבא שלי רדף אחרי ולא הרשה לי להוריד את הרגליים מהפדלים לרצפה).
העובדה שהספר עמוס ברגעים קטנים שאינם מקדמים את העלילה, אלא פשוט מאפשרים לדמויות להיות עצמן (שיחות סיבוביות ללא תכלית על מזג האוויר ועל החידון של יום רביעי), גרמה לי מאוד לחבב אותו, ואלו הרגעים שגרמו לי באמת לצחוק, למרות שלעיתים באמת לא הייתה להם שום סיבה.
מערכות היחסים שזורות זו בזו, מאחר וכאמור – דברים מתכנסים. אבל מה? יש אזכור לבעלה של איימי – בנו של סטיב. אדם קיים ולא קיים, וגם כשהוא מופיע בשר ודם בעלילה, יש כל-כך מעט פוקוס עליו שזה היה אותו דבר גם אם לא היה שם. מה שהרגיש לי מעט מאכזב, מאחר והוא הוזכר לא מעט פעמים, בזמן שאיימי חשבה וחשבה וחשבה על מערכת היחסים שלהם.
מדובר בספר נחמד מאוד, משעשע ובריטי בריכוז גבוה, וזאת למרות שאחוז מאוד קטן ממנו באמת מתרחש בבריטניה.
השאר תגובה