ז'אנר: פרוזה, סוריאליזם, תיאטרון.
למי מתאים: באמת שאין לי איך להגדיר את זה. פשוט תצטרכו להיות אמיצים.
על רגל אחת:
אבל הבטיחו לי אלברטו בראון.
מתוך גב הספר:
למראית עין, אי אפשר לנחש שגרישה, הגבר השתקן והשמנמן שמתגורר עם אימו בדירת שיכון מתפוררת, מתגלגל ממאה למאה, מארץ לארץ ומגוף אחד אל גוף אחר. החיים המסעירים שחווה לפני ארבע מאות שנה בעיירה נידחת במזרח אירופה, במאה השמונה–עשרה בוונציה, או מאה שנה אחר כך במרוקו, הותירו בו חותם וצלקות.
גרישה הוא אולי השקרן הכי כן שיצא לכם להכיר, ובכל זאת לא נראה שמישהו מאמין לו. אולי גם הוא כבר לא. אימא שלו תגיד לכם שגלגול נשמות זאת שטות גמורה. מבחינתה, "חיים יש רק אחת, כל השאר זה מטאפורה".
לאורך נשמות גרישה ואימו מנהלים קרב חסר רחמים על ליבו של הקורא. אבל מי ינצח – הנשמה או הגוף, הפנטזיה או המציאות, הבן, האֵם או רוח הקודש?
נשמות הוא קרנבל מסחרר ומבריק; רומן עשיר וּוירטואוזי שמדלג בין תקופות וסגנונות אך נעוץ עמוק עד כאב בשורשיו היהודיים של מחברו. רומן על גמישותה המתעתעת של נפש האדם ועל הכמיהה הנואשת למשמעות, או לפחות לנשמה אחת קטנה שתבין אותנו.
רועי חן הוא סופר, מתרגם ומחזאי הבית של תיאטרון "גשר".
הוצאת: כתר
ומה אני חשבתי עליו:
כהרגלי בקודש, אני חורגת מרשימות הקריאה שלי – אבל זו חריגה מבוקרת. בסוף החודש הקרוב עולה הבכורה של "נשמות" בתיאטרון גשר, ואני אוהבת לעשות את שיעורי הבית שלי במקרים כאלה, ולקרוא את חומר המקור טרם הגעתי לעיבוד.
אין בי יותר מדי דאגות. רועי חן הוא בראש ובראשונה איש תיאטרון, וזה מאוד ניכר בטקסט. ובנוסף לכך, איתי טיראן מביים את המחזה. אז הציפיות שלי מאוד גבוהות.
כל ניסיון לתקצר או לספר במה עוסק "נשמות" יהרוס את החוויה עצמה, אבל אני בכל זאת אנסה.
גרישה בן ה-39 מתגורר עם אימו, אבל למעשה הוא נשמה בת 400 שמתגלגלת ממאה למאה למאה, ובכל פעם מחפש את הנשמה התאומה שלו. לאימו דווקא יש הסברים אחרים להתנהגות הקיצונית שלו.
שילוב של סגנונות, משלבים, צורות סיפור ופרוזה. על פניו, זה מתכון לאסון וסחרחורת. מאוד קשה – על גבול הבלתי אפשרי – לגרום לזה לעבוד.
רועי חן, בכל מגוון סגנונותיו, כותב בצורה קולחת. ניכר שהוא יודע לספר סיפור, וגם ניכר שהגיע מעולמות התיאטרון. הצלחתי לראות את הסיפור מתחולל על הבמה, את המערכות משתנות ואת הסיפור מתקדם ומתחלף באחר. בהחלט מדובר בכתיבה וירטואוזית ומהתלת.
המספר שלנו מחליף גופים ותקופות, ועל אף שהסיפור מסופר בכל פעם מחדש בגוף שלישי, הקיר הרביעי נשבר והוא פונה אלינו – הנשמות – ומזכיר לנו שהוא שולט בחוטים של המחזה. הוא מחליט אילו פרטים נחשפים ומתי, ולא פעם נשאלת השאלה – למי להאמין?
לא מתקבלת תשובה.
סיימתי את הקריאה בתחושת האנגאובר שרק מעט ספרים מצליחים להכניס אותי אליה. התחלתי לשאול את האוויר סביבי, בקול מאוד רם, אם זה באמת נגמר, ואיפה התשובות שלי?
אז התשובה היא שאין תשובות. וזה ספר שצריך להמשיך להרהר בו גם הרבה אחרי שסגרנו אותו. מתה כבר לראות אותו על הבמה.
השאר תגובה