ז'אנר: מסע בזמן שהוא ספק פנטזיה ספק מד"ב ובהחלט פאנפיק.
למי מתאים: מי שרוצה חוויה ולא אכפת לו שאין היגיון.

על רגל אחת:

יש לי סחרחורת.

מתוך גב הספר:

ברוכים הבאים למכון "סיינט מרי"! כאן עושים היסטוריה. או נכון יותר, חוקרים ומתעדים אותה. ואם לדייק לגמרי – "חוקרים ומתעדים אירועים היסטוריים בזמן התרחשותם". מאחורי הדלתות הכבדות, האולמות המרופטים וסרבלי העבודה נמצא סוד גדול ואפל; ואף שצוותי המחקר והתחזוקה, ההיסטוריונים ועובדי המנהלה עושים הכול כדי לשמור שלא ייחשף, זה לא כל כך פשוט, במיוחד בהתחשב בנטייתם לגרום לפיצוצים רועמים כשהמצב שקט מדי.

למכון הזה מגיעה מקס, היסטוריונית מבריקה בלי שום חיבה או חיבור לכאן ולעכשיו, ולראשונה בחייה היא מרגישה בבית: הצוותים, ההיסטוריה, המסע בזמן ומעטה הסודיות. אלא שלא פשוט לנסוע בזמן, ועוד יותר לא פשוט לשמור על סודות, בעיקר אם את במקרה ג'ינג'ית קשוחה עם נטייה להיות במקום הלא־נכון בזמן הלא־נכון, ולרוב גם עם הגבר הממש־לא־נכון. 

מצחיק, מותח, מחמם לב, מתגלגל ומתנדנד – דבר רודף דבר של ג'ודי טיילור הוא הדבר הכי טוב שיכול לנחות על מדף הספרים בהווה.

הוצאת: ספרים בעלמא
תרגום: מיכל קרייטלר

ומה אני חשבתי עליו:

לידיד שלי יש מעין חוק חיים – גודל המאורע נקבע לפי איכויות המימז שינבעו בעקבותיו. אז ישבתי לי וחשבתי האם אפשר להשאיל את החוק הזה גם לעולם הספרים.

"דמדומים" מפיץ מימז עד היום, וזו סדרה שיצאה לאור לפני עשרים שנה. גם סדרת חצר של ורדים וקוצים של שרה ג'יי מאס מניבה מימז שבאופן אובייקטיבי (האובייקטיביות שלי), עולים ברמתם על הספרים עצמם. סדרת הטלוויזיה "על טבעי" היא השליטה הבלתי מעורערת של מימז לכל מאורע, ובתקופת הטאמבלר היוו איום מאוד ממשי לכך שכל פוסט יכול להיהפך לפוסט "על טבעי".

לפי ההיגיון הזה, אפשר להכתיר את "דבר רודף דבר" בתור הצלחה. או לפחות את הנשים מאחורי ההוצאה בתור הצלחה. אבל את זה ידענו כבר.

מדליין מקסוול, שמעתה תיקרא רק מקס או מקסוול קיבלה הזדמנות ממנטורית שפעם אחת בעבר כבר שינתה את חייה לטובה. אז כמובן שהיא נותנת גם להצעה נוספת של אותה מנטורית הזדמנות, וכך היא מוצאת את עצמה באקדמיית סיינט מרי לחקר היסטוריה. רק שההגדרה של סיינט מרי להיסטוריונים היא קצת שונה, והם בכללי חבורה קצת מוזרה – כי הם נוסעים בזמן וחוזים בהיסטוריה מתרחשת בזמן אמת.

הספר הוא חלק מסדרה אמנם, אבל לגמרי יכול לעמוד בפני עצמו. יותר מכך, הוא עצמו יכול להיות סדרה שלמה, ואולי אם באמת היה כזה, היו נפתרות בו כמה בעיות.

נתחיל מהברור מאליו – העולם. הוא עמוס וגדוש והרבה קורה בו. יש בו גם לא מעט חוקים, שטיילור משתמשת בהם כהמלצות בלבד במקרה הטוב, או בתור חבל קפיצה במקרה הרע. אנסמבל הדמויות גדול כל-כך, שההבטחה היא פשוט שיהיה מספיק פול שמות לשלוף ממנו כשצריך להיפרד בשם הדרמה.

העלילה עצמה מקופלת בתוך כמעט-400-עמודים וקופצת מדבר לדבר לדבר, בלי תחושת זמן או אוויר לנשימה. דברים מתרחשים, משתנים ונופלים והתגובה המצופה מן הקורא היא להגיד "הו, וול" ולהמשיך בחיינו. טיילור דואגת לרכך את המכות האלו עם לא מעט הומור, שעובד ברובו.

נקודה נוספת היא עניין ההגדרות והתבניות – האם הספר רומנטי? לא. לפחות לדעתי. אבל יש בו רומן – שמצד אחד התפתח מאוד לאט ומצד שני התרחש במהירות קצת מסחררת. גם שיוכי הז'אנר הם פתח לדיון שלם – יש כאן מסע בזמן שהוא חלק ממכון מחקר היסטוריה עם מחלקה טכנולוגית ע"ש הוקינג – האם קיום הביסוס המדעי למסע בזמן הופך את הספר למד"ב? או שבעצם הספר הזה הוא פנטזיה, כי טיילור עושה במדע שימוש כרצונה? 

דבר אחד ברור – לטיילור היה מאוד כיף לכתוב את הספר, והכיף הזה היה הקו המנחה שלה לכל האורך, בהתעלמות מוחלטת ממומלץ, רצוי ועשוי.

אני מפרגנת, כמובן, זה חשוב להינות מהתהליך וחשוב לאהוב את מה שאת עושה. רק שמבחינת ארסנל הערכים והציפיות שלי – יש פה אי תאימות בסיסית. אם הייתי קוראת את הספר הזה כפאנפיק של פאנדום שאני מכירה ואוהבת – כנראה שהתגובות שלי היו אחרות לגמרי, והייתי מתלהבת ומתפאנגרלת עד השמים, אבל בצורתו הנוכחית הספר מרגיש כמו משהו שנועד לקהל יעד מאוד מסוים שהוא חלק מבדיחה מאוד פרטית, ויש ברשותו מידע שלא זמין לכלל.

אולי זה קצת כמו רכבת הרים – תעצמו עיניים, תחזיקו חזק, ומתישהו זה יגמר.

טריגרים, רגישיות ודברים כייפים אחרים: מוות, והרבה ממנו, בהרבה דרכים מאוד ציוריות ומקוריות. טיילור מקבלת נקודות זכות על דמיון פורה. אלימות מינית, ניסיונות תקיפה מינית ואונס והפלה.