ז'אנר: פנטזיה אורבנית לנוער צעיר.
למי מתאים: רשמית: נוער צעיר. לא רשמית? זה כבר סיפור אחר.
על רגל אחת:
יהודית תעשי לי ספר.
מתוך גב הספר:
הקיץ השתפר משמעותית אחרי שהאפר התפזר. אבל הוא לא התחיל טוב. בכלל לא. למעשה כשנילי ומאיה נשלחות לירושלים, לבית של הדודה תלמה והדוד נתן, שתיהן מסכימות רק על דבר אחד: זה הולך להיות החופש הגדול הכי גרוע בעולם!
מי יכול היה לדמיין שבמגרש בשכונה הן יפגשו את עמנואל, שנראה כמו ילד רגיל לגמרי, ושביחד הם יבנו מחנה שייהרס על ידי – לא, לא נקלקל לכם – ושכשיבואו אליו הביתה ויפתחו קופסה קטנה שעמדה על שולחן המטבח (בלי לבקש רשות, כי נילי עושה דברים כאלה לפעמים) הן יגלו שהעולם מלא שדים ורוחות ושבהחלט ייתכן שבגללן עוד עשויה לפרוץ מלחמה בין עולם השדים לעולם בני האדם.
אלא אם ילכו שלושתם לעזאזל.
במסע מטלטל על גבו של עכביש ענק, ברכבת הקללה, ובמרכבה רתומה לשועלים בוערים יוצאים נילי, עמנואל ומאיה להציל את המצב. זה לא כזה סיפור גדול. איך אמרה אמא של עמנואל? תמיד היו ילדים חכמים מדי שנפלו לסדק שבין העולמות, והעולם כל רגע וכל שעה עומד להיחרב, אבל בסוף הכול יבוא על מקומו בשלום.
או כך לפחות כולנו מקווים.
שגרירות השדים: הולכים לעזאזל הוא ספרה השני של יהודית קגן, מחברת רב המכר חרשתא, סופרת ושדה משחת.
הוצאת: התחנה
איורים: אופיר שריף
ומה אני חשבתי עליו:
אפתח בוידוי – טרם קראתי את "חרשתא" וזאת למרות שהוא הגיע לרשותי הרבה לפני "שגרירות השדים". ככה זה כשיש לי יותר ספרים מזמן פנוי, והם רק ממשיכים להתרבות ולהופיע לי בבית ככה סתם.
בין רצף ספרים אחד לאחר, החלטתי לקחת הפוגה עם ספר נוער קליל וקצר. "שגרירות השדים" היה הקורבן המתבקש, והוא ליווה אותי בנסיעות של שלושה ימים רצופים.
בקיץ של מלחמת לבנון השניה, נשלחות מאיה ונילי להתארח אצל הדודים בירושלים – כי אבא במילואים, אמא עובדת, והשמים מלאי רקטות. אבל ירושלים זרה, מנוכרת ומשעממת. לפחות עד שמאיה ונילי פוגשות בעמנואל, ילד גיקי חובב זוחלים ופרוקי רגליים, ומשם הקיץ קצת משתפר.
מאוד קשה לי להחליט איך לסקור או לדבר על הספר הזה.
מצד אחד, חייכתי וצחקתי לאורך כל הקריאה. הכתיבה של קגן שנונה, חכמה ומופלאה. היה קסם מרתק בפשוטו בבחירת המילים ובקריצות השזורות בטקסט. העולם עצמו, גם אם מוצג על קצה המזלג, היה עשיר ומעניין, והדמויות היו אמינות ואפילו התעגלו והתפתחו לאורך העלילה בדרך שמראה על גדילה ובגרות שלחלוטין יושבות תחת הגדרות "ספרות לנוער".
מצד שני – אני די בטוחה שרוב ההנאה שלי מהספר היא מהעובדה שקלטתי את הקריצות האלה, ואני לא בטוחה אם נוער – שהם קהל היעד – היו קולטים. בהתחשב בזה, העלילה יכולה להיתפס קצת "דלה" ועם לא מעט חורים ואי תאימויות שקפצו לי לעין מאוד – אבל כנראה היו חולפים מעל לראש של נוער. יחד עם מספר רב של בדיחות, רפרנסים וקריצות.
התוצאה היא של יצור כלאיים של ספר נוער שלא נכתב לנוער, כי קהל בוגר יותר יוכל להנות ממנו ומהעומק הנסתר מאחורי העלילה הבסיסית, הרבה יותר.
סיימתי את הספר והכרזתי שהוא מקסים. גם אחרי כמה ימים של התבשלות – אני עדיין חושבת ככה. הוא חכם ועמוק, מצחיק ושנון. הוא פנינה לקהל בוגר שעדיין לא איבד את הילד הפנימי שבו.
אבל צריך לבוא עם ראש פתוח, להתחבר לנערים שהיינו ולסלוח על קיצורי הדרך הפשוטים מדי. כי הם לא העיקר.
השאר תגובה