ז'אנר: פרוזה, ספרות מקור.
למי מתאים: יוגיסטים ציניים, חובבי רומנים ישראלים ומי שמורגלים בקריאת זרמי תודעה.

על רגל אחת:

ארוכה הדרך למטה.

מתוך גב הספר:

עבור רבבות תלמידותיה ומעריציה, תמי בשן היתה כוהנת היוגה של ישראל, הוגת ה"מק־יוגה" הפופולרית, הבעלים של רשת מכונים משגשגת ומי שעומדת בראשה של שושלת בהתהוות.

עבור פסח, בנה, פעם כוכב טלנובלות מצליח והיום שחקן מובטל שמחלטר בהצגות ילדים, היא היתה אם מתעתעת ובלתי מושגת.

סודות מושתקים הטילו את צִלם על יחסיהם. לאחר שבשנה וחצי האחרונות לחייה ניתק הקשר ביניהם כליל, מתחיל עתה פסח לשלוח לאמו המנוחה אימיילים בהם הוא כותב את כל מה שלא הספיק לומר.

ספוילר: היא עונה.

היא לא סתם עונה, אלא תובעת מפסח, בשתלטנותה המפורסמת, לארגן לזכרה ערב מוגזם ומפואר ולערב בו – בין היתר – את בנו הזועם מנישואיו הכושלים, את אחותו, היורשת השמנמנה ואת אביו, בעלה הנבגד והממורמר.

ניסיונותיו של פסח להוציא לפועל את דרישותיה של אימו המנוחה שולחים אותו למסע אל העבר ולהתמודדות עם ההווה — בלי קיצורי דרך — ואל החתחתים שמצפים בנתיב הגאולה.

זאת המנוחה שלך הוא רומן משפחתי הנע בין החד והמצליף לעוטף ומנחם, בין קומדיה שחורה על קפיטליזם עכשווי ורוחניות מודרנית, לחקירה לופתת לב של השקרים שאנו מספרים לילדינו, לאהובינו ולעצמנו.

ספרו השני של עידן גרינברג, מחבר מישהו השאיר את החלון פתוח (2014) וזוכה תחרות הסיפור הקצר של "הארץ" (2013), הוא יצירה שציפו לה רבות וזכתה להכרה עוד לפני צאתה לאור, בתמיכת קרן י.ל. גולדברג, קרן רבינוביץ ובעידוד רזידנסי משכנות שאננים.

הוצאת: כנרת זמורה דביר

ומה אני חשבתי עליו:

כשהספר הוצע לי לסקירה היו לי רגשות מעורבים. פחדתי שהוא יהיה לי "רוחני" מדי. אני עצמי מתרגלת יוגה מדי פעם, אבל אני גם אדם מאוד ציני, והגישות שלי לרוח, מוות, אובדן ואנרגיות די רחוקות מלהיות "רגילות".

מהבחינה הזאת, "זאת המנוחה שלך" עלה על הציפיות שלי בענק.

פסח בשן, שחקן מזדקן, בן 41, גרוש + 1, ניסה לבנות לעצמו חיים שהיו רחוקים מתעשיית היוגה המשפחתית בהנהגת אימו – תמי בשן, גורו היוגה של ישראל.

המוות שלה, אחרי נתק של שנה וחצי, מחזירה את פסח אל חיק המשפחה ואל כל הזכרונות והרגשות שקבר זה מקבר. כשהפסיכולוג שלו מציע לו סוג של קלוז'ר – לכתוב מכתבים לאימו המנוחה – פסח נעתר, ותמי עונה. ויש לה דרישות.

ההתחלה עשתה לי סחרחורת.

הייתי צריכה לסגור את הספר ולפתוח אותו מחדש אחרי יום ולקרוא מהתחלה, וגם זה רק אחרי שהצלחתי להבין את הניגון הפנימי.

אני אסביר – הספר אמנם כתוב בגוף ראשון, אבל הגוף הראשון הזה משלב בתוכו גם טכניקות של זרם תודעה. התוצאה היא שטף של טקסט ובו אין כמעט מרכאות לרפואה.

ישנם דיאלוגים, ולא מעט מהם, פשוט גרינברג לא טורח לספר לנו מתי דמות החלה לדבר או סיימה, ומתי השניה עונה לה.

לעומת זאת, ההתכתבות עם תמי מופרדת מהטקסט באמצעות פונט שונה.

רק אחרי שהצלחתי להבין את הגימיק הקטן הזה, הקריאה החלה לזרום לי, והצלחתי לזהות את שינויי הטון הקלים בתחילת דיאלוגים. 

הקריאה לא הייתה פשוטה. הכתיבה זורמת, מלאה באמיתות קטנות והערות שיכולתי להזדהות איתן. למעשה, פסח המתכתב עם אימו המנוחה, זוכה להכיר אותה כמעט מחדש. זו פריבילגיה שכנראה יש רק למי ששכלו הורה. 

הספר עצמו מתרחש בתוך השנה הראשונה למותה של תמי בשן. גרינברג הצליח להראות בצורה מאוד רגישה את מהות השנה הראשונה לאובדן – והיא ללכת לאיבוד.

אני אומרת את זה מהניסיון האישי שלי, ומצפייה בבני המשפחה שלי שחוו את האיבוד שלהם במשך השנה הראשונה ובאלה שאחריה. אבל יחד עם המציאות החדשה שנאלצנו להתמודד איתה, ולהבין מחדש איך ללכת, מצאתי את עצמי מסתכלת פנימה והחוצה שוב ושוב.

לאבד את אבא שלי אמנם היה, ועדיין, רווי בכעס מצידי, אבל באותה נשימה הוא החזיר לי את מערכת היחסים עם אמא שלי. דרך הפרידה, בגיל צעיר מזה שאמורים לשכול בו הורים, למדתי להסתכל על הכישלונות ועל הניצחונות. על הדמיון ועל השוני. גם אחרי יותר מעשור, אני שומעת אותו צוחק עלי או איתי, ואני עדיין רבה איתו גם היום.

פסח בתהליך דומה. הוא נזכר בדברים, או חווה אותם מחדש. הוא מדבר, כועס ומאשים דמות, שבכל סיטואציה נורמלית לא יכולה להעיד לטובת עצמה – אבל תמי יכולה. והיא עונה, ודורשת, ושואלת, ובעיקר מטמטמת את השכל לכולם ובפרט לפסח.

הקריאה הפכה לי את הבטן. ידוע שמערכת יחסים של הורים וילדים היא מורכבת, והגיל לא הופך אותה לפשוטה יותר. אבל מה שגרינברג מתאר, דרך עיניו של פסח, כאב לי באופן מאוד פיזי בתוך הגוף.

זו משפחה שעשתה את הונה על ערכי היוגה, אבל כשמסתכלים מקרוב – היא קפיטליסטית ממש כמו מקדונלדס, ופסח הוא הכבשה השחורה. 

מתקבלת ההרגשה שתמי הייתה עול, ועכשיו תורו של פסח להיות כזה. אני יכולה להגיד בלב שלם שלא אהבתי שום דמות בספר. אחד אחד חשבתי שהם אנשים נוראיים, קטנים ומתקטננים, שיודעים להסתכל רק על עצמם ולא על הסביבה.

כן, גם פסח.

אולי המסר הוא שכולנו ננטשים או ננטשנו, ואף אחד לא חף מפשע. גרינברג עושה עבודה מאוד טובה בלקרוע את דמותו של פסח לגורמים, לפרק אותו עד שלא נשאר דבר.

הציפייה היא שאחרי השפל תבוא הגאות, ותהיה כאן איזושהי צמיחה, אבל התוצאה היא שנשארתי בלי אוויר, בלי מים ועם מעט אכזבה.

לא הרגשתי שהתהליך הסתיים. הרגשתי שישנם קווי עלילה שנזנחו או "נפתרו" בצורה שלא באמת מסבירה שום דבר. כלאחר יד. ואם הייתה אמורה להיות איזושהי פואטיקה, שם בעמודים האחרונים, עלי לפחות היא התפספסה.