ז'אנר: רומן רומנטי, ספרות נשים, ריאליזם קסום.
למי מתאים: ניקוי ראש, ספרים על ספרים ואוכל, ומשהו שהוא קצת "אשתו של הנוסע בזמן" אבל לא לגמרי.

על רגל אחת:

בספר שמתעסק מאוד בלימון, הייתי צריכה לחפש מאוד את הלימונים על הכריכה.

מתוך גב הספר:

קלמנטיין, יחצנית ספרים עמוסה עם עתיד מתוכנן בקפידה נתקלת בבעיה כשהיא מתאהבת בשותף הזמני שלה לדירה ומגלה שהוא בעצם חי שבע שנים בעבר!

רומן שנון וחכם של אשלי פוסטון, מחברת רבי המכר של The New York Times.לפעמים מגיע היום הגרוע בחייך, שאחריו צריכה להבין איך להמשיך לחיות. קלמנטיין מגבשת תוכנית כדי לשמור על הלב שלה: לעבוד קשה, למצוא מישהו הגון לאהוב, ולנסות לזכור לרדוף אחרי הירח.
האחרון די מטופש וכמובן מטפורי, אבל דודתה תמיד אמרה לה שצריך לפחות חלום אחד גדול בחיים.
במהלך השנה האחרונה, התוכנית הזו יצאה לפועל ללא תקלות. לפחות ברובה. החלק שקשור בלמצוא אהבה מסובך כי היא לא רוצה להתקרב יותר מדי לאף אחד – היא לא בטוחה שהלב שלה יעמוד בזה.
אבל אז קורה משהו יוצא דופן: באמצע המטבח שלה היא מוצאת גבר זר ויפה עם עיניים טובות, מבטא דרומי ומומחיות בפאי לימון. מסוג הגברים שמתאהבים בהם בקלות. אלא שהגבר הזה קיים בעבר. לפני שבע שנים, ליתר דיוק. והיא, פשוטו כמשמעו, חיה שבע שנים בעתיד שלו.
דודתה תמיד אמרה שהדירה שהורישה לה מהווה מין צביטה בזמן, מקום שבו רגעים משתלבים זה בזה כמו צבעי מים. הדבר הזה משבש לקלמנטיין את התוכניות, והיא יודעת שאם היא תיתן ללב שלה להישבר, הוא כבר לא יתאחה בחזרה.
אחרי הכול, אהבה היא אף פעם לא עניין של זמן – אלא עניין של תזמון.

תרגום: אדוה לנציאנו
הוצאת: לב אדום

ומה אני חשבתי עליו:

על לב אדום שמעתי לראשונה בשבוע הספר, כשהן חילקו סימניות טיזר בין הדוכנים. כשהתפרסמו קצת יותר פרטים לגביה, והוכרזו הספרים הראשונים שיצאו בחסותן, שמתי עין על "שבע השנים שבינינו", כי באמת שלא צריך הרבה מילים כדי לתפוס את תשומת הלב שלי – ריאליזם קסום, דמות שמתעסקת בספרים ואוכל.

קלמנטיין ווסט, שבורת לב ממות דודתה האהובה, מוצאת שהדרך הנכונה עבורה להגן על עצמה היא פשוט למגן את הלב שלה, ולהפסיק להיות חלק ממסע החיים. היא שטה בשגרה שלה, שכוללת עבודה עד שעות מאוחרות, וקריסה של אפיסת כוחות בדירה שאותה דודה אהובה הורישה לה.

בכמעט גיל 30, קלמנטיין כבר צינית ולמודת חיים מספיק בשביל לפטור את סיפורי האגדה של דודתה על הקסם בדירה בתור סיפורים ותו לא. עד שבוקר אחד היא נוכחת לגלות על בשרה שהדירה אכן קסומה, ואכן מהווה מעין קרע בזמן ומקפלת לתוכה שני צירי זמן בהפרש של שבע שנים.

היא פוגשת באיוון, צעיר דרומי שעדיין לא איבד את התשוקה לחיים.

מדובר בריאליזם קסום, וככזה, החוקים של הקסם מאוד אמורפיים. זה עובד, באותה מידה שהקסם של "אשתו של הנוסע בזמן" עבד. שלא כמו ב"אשתו של הנוסע בזמן", פוסטון לא לגמרי מצליחה להעלות את השאלות והתהיות על גורל שניפינגר העלתה.

"שבע השנים שבינינו" מהודק ומקופל מאוד יפה בתוך הסיבתיות שלו, ולא משאיר מקום לקורא להסיק דברים בעצמו, אלא מאכיל את התהיות באופן מאוד ברור ואפילו מודע. באופן אישי, זה קצת פגם לי בקסם. הייתי שמחה אם פוסטון הייתה סומכת עוד קצת על הקוראים שלה ומאפשרת להם מרחב אוויר בתוך הקסמים של הדירה.

לא הייתה שום הפתעה, או טוויסט שלא צפיתי. כבר בהתחלה הונחה ההבטחה, ובמהרה היא קוימה. לא הייתה שאלת זהות או מקריות. כפי שאמרתי – פוסטון סידרה בצורה מאוד מאורגנת את קווי העלילה שלה.

יש שיטענו שמטרת הספר היא לא להפתיע – המסע של קלמנטיין חשוב יותר, והיא אכן עוברת תהליך, שגם הוא היה מאוד ברור וצפוי מראש. זה לא אומר שהדרך לא מהנה.

קלמנטיין עצמה, בתור דמות ראשית, הייתה מאוד אהיבה. לפחות עבורי. אולי זה קשור לעבודה שתפיסת העולם שלה ושלי מאוד קרובות, והצלחתי להבין את הבחירות שלה ואת הפחדים.

היא לא עכבר קטן ונחבא אל הכלים, היא אדם בוגר שהספיק להכיר את עצמו ומספיק בטוח בעצמו בדברים מסוימים – מה שהיה משב רוח רענן ונחמד בז'אנר.

לידה, נמצא איוון – שהוא דמות בפני עצמו, אבל נדחק מאוד לשוליים למרות הרמזים העבים על התהליך שהוא עצמו עבר ועובר. לא בטוח אם היה לכך מקום – העלילה מאוד מהודקת וסגורה סביב המסע של קלמנטיין והגילויים שלה. איוון הוא רק עוד אבן דרך במסע, ולאו דווקא היעד.

ולסיום, אני חושבת שזה לגמרי פספוס שהכריכה כתומה.