ז'אנר: נוער, ריאליזם קסום, פרוזה.
למי מתאים: נוער ומבוגרים שמחפשים מסע קסום לשאלות פילוסופיות.

על רגל אחת:

האם יש חיים אחרי המוות ואיך הם נראים?

מתוך גב הספר:

אליזבת הול בת ה–15 מתעוררת במיטה זרה, בספינה גדולה ובה אנשים שהיא לא מכירה. להפתעתה היא מגלה גם שהיא קירחת לגמרי – ומאחורי האוזן יש לה תפרים. ההסבר לכל הדברים המוזרים האלה, מתברר, פשוט ובלתי נתפס: אליזבת הול מתה ונמצאת בדרכה למקוׁמאַחר, העולם שאליו מגיעים בסוף החיים. אמנם במקומאחר ליז מוצאת חברים חדשים, משפחה אבודה וגם אהבה חדשה, אבל עדיין קשה לה להשתחרר מהכעס על כך שחיֶיהָ נפסקו בפתאומיות גדולה כל כך. היא לא מסוגלת גם להשלים עם הפרֵדה מהאנשים היקרים שהשאירה מאחור, ותעשה הכול כדי לשמור על הקשר איתם, אפילו אם בשל כך היא תאבד הכול -…

ספר מרגש וכן על חיים ומוות, על ייאוש ותקווה ועל ההתמודדות עם כאב הפרידה.

גבריאל זווין ('מחר ועוד מחר ועוד מחר', 'סיפורי חייו של מר פיקרי', טרילוגיית 'הבכורה') היא סופרת ותסריטאית אמריקנית. מקומאחר, הרומן הראשון שכתבה לנוער, התקבל בהתלהבות עצומה, תורגם לשפות רבות, היה לרב–מכר ונכלל ברשימת מאה הספרים הטובים ביותר בכל הזמנים של טיימס מגזין.

הוצאת: כתר
תרגום: יעל סלע-שפירו

ומה אני חשבתי עליו:

הפעם הראשונה שנתקלתי ב"מקומאחר" עוד הייתי בתיכון ועבדתי בספריית הישוב. הכרתי את מדף הנוער בעל-פה, ידעתי לסמן לעצמי ספרים "שווים" לפי קריטריונים שהיו ידועים רק לי והייתי עורמת לי המלצות לפי זה. איכשהו, לא הגעתי לקרוא את "מקומאחר" באותה נקודת זמן. כנראה כי קיפצתי למדפי המבוגרים ולקחו לי עוד כמה שנים לחזור למקורות ולהבין שאף פעם לא מאוחר לקרוא ספרי נוער טובים.

אליזבת הול מתעוררת על ספינה בעיצומה של הפלגה, מוקפת באנשים שהיא לא מכירה. היא לא מבינה איפה היא ובעיקר מתגעגעת הביתה – לשם היא לא יכולה לחזור מאחר ומתברר לה שהיא מתה והיא בדרכה למקומאחר, כדי להתחיל את החיים שאחרי המוות.

אבל ליז עוד לא סיימה עם החיים הקודמים שלה בעולם, וקשה לה להיפרד.

בבסיס שלו, הספר מתעסק בשאלה פילוסופית שמטרידה לא מעט מאיתנו – מה קורה אחרי שאנחנו מתים? 

זווין מציגה את הפרשנות שלה ומשתמשת בה כדי לספר על געגוע, המשכיות ופצעים שאפילו הזמן לא מצליח להעלים.

ליז מתה צעירה, והיא ממהרת לשקוע במרה על כל מה שהיא לא הספיקה בחייה בעולם. היא מתאבלת על החיים שלא יהיו לה. באופן אישי זה הקשה לי להתחבר אליה כדמות.

הבנתי את הכאב ויכולתי להזדהות איתו, אבל באותה נשימה היה לי קשה עם ההתעקשות והצרות שבה ליז מתנהלת בחלק הראשון של הספר. ולמרות שזה לא נשמע כמו נקודה לזכות הספר – היא לגמרי כן. זווין יוצרת דמויות אמיתיות, מה שאומר באופן טבעי שהן לא מושלמות. 

אבל הוא דבר מאוד אישי. אין דרך נכונה יותר או פחות להתאבל, ואני אומרת את זה בתור מי שלקחו לה יותר מעשר שנים להגיע למסקנה שהגיע הזמן להתאבל על האובדן שלה. כמובן שהיה לי קשה להסתכל על האבל של ליז על עצמה – בדיוק מהסיבה שאני לא הייתי מוכנה להסתכל על האבל של עצמי ורק חתרתי הלאה משם.

"מקומאחר" מציג מראה למגוון סוגי אבל. אני טוענת שמוות קורה למי שנשארו מאחור, אבל זווין מראה שהוא קורה גם למי שעזב. געגוע חוצה זמנים, גבולות ויבשות. 

הקונספט של מקומאחר והתהליך שעוברים התושבים בו מעורר המון שאלות ותהיות קיומיות שגרמו לי בעיקר לחייך לעצמי. אני אוהבת כשספרים מצליחים, בצורה עדינה ומחושבת, לגרום לגלגלים בראש שלי להעלות עשן. אני אוהבת את ההרגשה שיש דברים שגדולים ממני, והם מוצגים בצורה פשוטה וטבעית, כי זו אמת לאמיתה. כמו לראות את העולם מהעיניים של ילדים בני 6. יש שם חוכמה ותובנות מרתקות, שהמוח הבוגר ולמוד התבניות שלנו כבר לא מצליח לייצר.

"מקומאחר" קסום בפשטות שלו, שמחביאה בתוכה מורכבות פילוסופית מסועפת. למרות שהוא עוסק באובדן וכאב, הוא נוטף אהבה וחמלה וטוהר ילדי שאני מאחלת לכולנו.