יש המון דרכים לספר סיפור.

מאז שאני קטנה, אני חוקרת את הדרכים האלה. תחילה בצורה הקלסית – כתיבה יומנית. לאחר מכן התחלתי לשחק קצת עם הנרטיב, לייצר דמויות ולבחון קווי עלילה. לבדוק זוויות חדשות.

מתישהו במהלך התיכון התחלתי להתעניין גם בצילום. חסכתי סכום שאז הרגשתי שהוא עצום, וחיפשתי מצלמה מקצועית יד שניה. היא הייתה האוצר הגלום שלי, למרות העובדה שכבר כשקניתי אותה ידעתי שהדגם שלה כבר לא מיוצר. היא הייתה דינוזאור – והיא הייתה שלי.

החלפתי אותה רק אחרי למעלה מעשור, והיא עדיין יושבת לי על אחד המדפים כי אני לא באמת מסוגלת להגיד לה להתראות (למרות שאני לגמרי יכולה להשיג באמצעותה הנחה משמעותית לציוד הנוסף שאני צריכה).

החלטתי שאני רוצה להמשיך ולספר סיפורים דרך עדשת המצלמה. אם אלו היו רגעים משפחתיים אמיתיים וכנים, או אם אלו היו הרעיונות שמסתובבים לי בלי סוף בראש. התחלתי לאסוף את הרעיונות הקטנים האלה, לרשום אותם במחברות שהזמן העלים, או על פתקים שנשאבו לחור השחור הזה שבו פתקים הולכים לאיבוד.

ובכל זאת – היו רעיונות שסירבו להישכח. לא משנה כמה אמרתי לעצמי שזה גדול עלי ואיך מרימים את הדבר הזה בכלל? לפעמים פשוט צריך להיכנע לזרם.

היו דברים שעברו מתיחת פנים, הותאמו למצוי ולא לרצוי. אני לומדת לאהוב אותם.

אז מה בעצם היה לנו?

רצוי: שדה קוצים, שמש חורפית, כורסא ויקטוריאנית ורפליקות של גולגלות משונות.

מצוי: יער, באמצע דצמבר, שידה שלא יכולנו להשאיר בצד הדרך בלי שיהיה תיעוד שלה ונזר ענפים בשזירה עצמית.

יש כל מני דברים קטנים שאני מבינה מתוך העבודה שלי מול אנשים. בצילום – כמו בעריכה ספרותית, צריך להיות רגישים לרגע שבו הויז'ן שלי נגמר ומתחיל האדם שמולי. אני מצלמת אנשים, שהם עולם ומלואם. יש גבול עד כמה אני יכולה להתאים אותם לתבנית שלי, ולמען האמת אני גם לא רוצה. חשוב לי לתת לאופי של המצולמים שלי מקום. בגלל זה אני אוהבת צילומים ספונטניים.

כך קרה שמצילומי מלכה של עצמות, יצא סט שהוא כולו יער, שמש ותקווה. הדוגמנית שלי היא פיה בהוויה שלה, אז הפעם הלכנו למחוזות מעט שונים והיא הפכה לנימפה.