ז'אנר: פרוזה, ספרות אפרו-אמריקאית, רומנטי.
למי מתאים: חובבי דיונים פיננסיים, כלכליים, ופוליטיקה אמריקאית על רקע רומן.

על רגל אחת:

מתח מיני של משפטי פתיחה מתמטים שכנראה מאוד חלף לי מעל הראש.

מתוך גב הספר:

כשג'ס מתחילה לעבוד בבנק השקעות גדול בניו יורק, מתברר לה שהיא האישה השחורה היחידה בכל הקומה. ג'ס הבודדה מנסה ללמוד את העבודה וליצור קשרים, אך נתקלת בהתעלמות שגובלת בעוינות מצד מי שרואים בה רק גיוון אתני הכרחי לצוות.

אחד מחבריה לעבודה הוא ג'וש. הם מכירים עוד מהאוניברסיטה – הוא היה הבחור המעצבן שתמיד התעקש להתווכח איתה בשיעורים. היא לא סבלה אותו. ובכל זאת, מתוך הבדידות היא פונה אליו לעזרה, ולהפתעתה הוא נענה. הקשר בין השניים מהוסס ועוקצני בהתחלה, וג'וש עדיין מעצבן את ג'ס, אך אט אט הידידות ביניהם הולכת ומעמיקה, עד שלהפתעת שניהם היא הופכת לאהבה.

סיפור האהבה של ג'ס וג'וש רצוף מהמורות. הבחירות של שנת 2016 לנשיאות ארה"ב הולכות וקרבות, והתהום האידיאולוגית, הפוליטית והתרבותית בין אישה שחורה מהמעמד הבינוני לגבר לבן ועשיר נדמית עמוקה מדי, בלתי ניתנת לגישור. אבל הכימיה ביניהם מחשמלת, וג'ס נאלצת להתמודד שוב ושוב עם התהייה: על מה – ועל מי – היא מוכנה להתפשר למען האהבה.

הכול ממש בסדר הוא דיוקן יפהפה, חכם ונוקב של סיפור אהבה בן זמננו, שבוחן את הפערים שמפרידים בין אנשים, ואת הדברים שמחברים ביניהם; את כוחה של האהבה וגם את חולשותיה, ואת הרגעים שבהם – למרות הכול – היא אולי לא מספיקה.

הוצאת: כתר
תרגום: אינגה מיכאלי

ומה אני חשבתי עליו:

לא ידעתי למה לצפות לפני שפתחתי את "הכל ממש בסדר". אני נמנעת מלקרוא לעומק סקירות על ספרים שאני מתכננת לקרוא, כדי לבוא נקיה ובלי רעיונות שנשתלו שם בטעות או בכוונה. אני גם בקושי קוראת תקצירים לעומק, אלא באלכסון, כדי לנסות לשפוט לעצמי אם הספר מעניין אותי או לא.

ובכן, החלטתי ש"הכל ממש בסדר" כן מעניין אותי וביקשתי אותו לסקירה – ואז קרסתי תחת העומס של עצמי.

עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

ג'ס בלי יו"ד, בוגרת בתואר למתמטיקה, עם ראש חד ואנליטי, מתחילה לעבוד בעבודה של גדולים – בבנק מאוד נחשב, בתור אנליסטית. זו סביבה גברית להחריד ולבנה להחריד, וג'ס, בתור אישה אפרו-אמריקאית, מרגישה את זה על בשרה. ולהוסיף לכל הטוב הזה, הפרצוף המוכר היחיד בסביבה הוא של ג'וש, שמבחינתה של ג'ס הוא התגלמות כל מה שרע בגברים לבנים עשירים. הם התחככו אחד בשני עוד בקולג', והתווכחו על כל דבר שאפשר להתווכח עליו.

הספר מקפץ בין ימי הקולג' של ג'ס לבין ההווה, בו היא מנסה לפענח מה היעדים והרצונות שלה בחיים, וזאת על רקע רעיונות פוליטיים וכלכליים שמועברים באמצעות השיחות בין ג'וש וג'ס.

אני בבעיה. בעיקר כי אני לא מצליחה להצביע בדיוק על הנקודה שהפריעה לי בספר. היו כמה, אבל אני חושבת שיש משהו מהותי שכולל בתוכו את כל המרכיבים. אני פשוט לא מצליחה לתת לו שם.

בהתחלה חשבתי שאולי אני לא מצליחה להתחבר לדמות של ג'ס כי מעולם לא חוויתי את הכאב שלה, בתור אישה שחורה בעולם לבן. אבל אני לא בטוחה אם כאן נטועה הבעיה שלי. כבר קראתי בעבר ספרים שהתעסקו עם אפליות של מיעוטים, ולכאב שלהם הצלחתי להתחבר גם אם מעולם לא חוויתי אותו על בשרי.

ג'ס מנכסת לעצמה עלבונות בתור שריונות מגן – הרי לא מספיק קשה להיות אישה בעולם הנוכחי, אז גם שחורה? כל דבר נעשה נגדה, והיא מראש מחליטה שהיא לא באה בטוב לאנשים בעין. היא מנהלת מאבק מאוד צבוע, בתור מי שמעולם לא ניסתה להיות חלק מהתרבות שלה עצמה. היא בעיקר רצתה לדבר על בעיית השחורים באמריקה, בזמן שהיא ניסתה לחיות את "חיי הלבנים".

באופן אישי, לא ראיתי שום סתירה בין המטרות הפיננסיות של ג'ס ובין הזהות שלה, חוץ מהעובדה שהיא בהחלט שמה לעצמה רגל פעם אחר פעם. הרי מאוד צבוע מצידה להתלונן על כך שלא נאמר לה שההתנדבות הספציפית הזאת שהזמינו אותה אליה היא עבור ילדים מוחלשים שחורים. היא לא רצתה להתנדב לפני כן – המטרה לא עניינה אותה, עד שנכנס אלמנט צבע העור למשוואה.  מה שמוכיח בעיקר שהיא לא מנסה לשמש דוגמה, אלא בעיקר להשתיק איזה חלק קטן במוח שלה שצעק עליה ש"היא לא עושה מספיק".

גם הסלואו ברן של מערכת היחסים עם ג'וש, היה יכול להיות מאוד זריז ולוהט, אם היא רק הייתה מבטאת את עצמה ולא מניחה הנחות. הם משחקים משחק של חתול ועכבר, פלירט מתמטי שאת רובו לא הבנתי, אז מן הסתם לא הרגשתי גם את המתח המיני, שפתאום הפך לסצינת סמאט קליל.

המעברים היו חדים ובעיקר עשו לי סחרחורת.

התוצאה הייתה שג'ס שפטה את כל מי שדיבר בעד הדעות שלה, וגם את מי שלא. או שהם לא מבינים את הכאב בעצמם, או שהם מנכסים אותו לעצמם, ומי הרשה להם בכלל?

ובתוך כל זה – ג'וש. מערכת יחסים עם יותר מדי שרטונים, יותר מדי ביצים שצריך להיזהר מלשבור. ובכל פעם שנושא מתפוצץ – הוא לא מדובר. פשוט מוחלק הלאה. המון רגעים ותמונות קטנות ולאף אחת מהן אין קתרזיס.

ג'ס עושה את כל הבחירות הלא נכונות, וגם ברגעים, לקראת הסוף, שאמורה להיות התחושה בה היא קצת יותר מחוברת לעצמה ונמצאת על נתיב כלשהו, היא לא באמת עברה שום מסע משמעותי. הפתרון היה לטאטא את בעיות עם ג'וש מתחת לשטיח, וגם אותן בעיות לא מדוברות עם אביה.

גם הדיונים הפוליטיים שהתקיימו בתוך הספר נשמעו בעיקר כמו החלפה של סיסמה אחת באחרת. גם הסתכלותו הפרגמטית עד כדי גיחוך של ג'וש לא באמת מאפשרת מקום לדיון אמיתי, בעיקר כי ג'ס מסרבת לשמוע. הם לא עושים שום צעד אחד לקראת השני, שום דיבור שהוא מהותי בכדי שבאמת יוכלו להבין אחד את השניה.

"אבל אהבה היא לא שיפוטית", או משהו כזה. והיא אוהבת את ג'וש, וזאת למרות שהוא מתנגד באופן מאוד בסיסי לערכים שהיא מחשיבה מאוד חשובים. והם נשארים ביחד, למרות שהמקום היחידי שהם באמת יכולים להיות בו ביחד הוא בתוך האוהל הפרטי שלהם, כשהעולם בחוץ לא מתערב.

הכתיבה עצמה טובה, גם אם היו כל מני "קטעים" שלא לגמרי הבנתי מדוע היו נחוצים. לג'וש היו מחוות קטנות ומקסימות שהראו שהוא כן רואה את ג'ס, לפחות בדברים מסויימים.

סיימתי את הספר מאוד מהר, רציתי לחזור ולהמשיך לקרוא בו, למרות שדברים מהותיים בו לא התיישבו לי.

זהו ספרה הראשון של ראבס, והתיאוריה שלי הוא שהיא כתבה אותו בעיקר לעצמה, על חוויות אישיות שלה, בתור מי שבאמת עבדה כאנליסטית בבנק ואף בגוגל, וכמי שחוותה על בשרה את היותה אישה שחורה בחברה שעיקרה גברים לבנים.

אני פשוט חושבת שמשהו בתרגום החוויות שלה לקוראים לא לגמרי עבר.