ז'אנר: נוער צעיר, קלסיקה.
למי מתאים: חובבי היסטוריה אמריקאית, סיפורים מנקודת מבטם של ילדים זכים, והמון תיאורים של נגרות.

על רגל אחת:

הצעת שם חלופי: המדריך המזורז לבניית רהיטים בערבה.

מתוך גב הספר:

לורה והמשפחה שלה יוצאים למסע אל ארץ רחוקה. הם לא לוקחים איתם כלום, רק את הבגדים שעליהם ועגלה רתומה לשתי סוסות. וכמובן את ג'ק — הכלב הנאמן שלהם — כי הדרך לארץ החדשה ארוכה ומסוכנת. כל כך הרבה הרפתקאות מצפות להם עד שיגיעו לחבל ארץ שאין בו כמעט כלום, רק חיות בר ומרחבים אינסופיים ואנשים מסתוריים שלורה לא פגשה מעולם. וגם אז המסע שלהם לא יסתיים. האם יוכלו להישאר בבית הקטן שבנו לעצמם בערבה, או שיצטרכו להמשיך ולנדוד?

הסופרת לורה אינגלס וילדר סוחפת את הקוראים לתקופה ולמקום עם חוקים ונופים אחרים. ספרה הקלאסי האהוב, אחד מסדרה בת תשעה ספרים, היה לרב־מכר בין־לאומי ועובד לסדרת טלוויזיה מצליחה. אבירמה גולן העניקה לספר תרגום חדש ועדכני. באחרית הדבר היא מספרת על התהפוכות שהספר עבר מאז צאתו לאור בשנת 1935, ומזמינה את הילדים לקרוא אותו בעין היסטורית וביקורתית ולא להפסיק לשאול שאלות.

לורה אינגלס וילדר כתבה את סדרת בית קטן בערבה על פי זיכרונות ילדותה. הספרים היו רבי־מכר בכל השפות, עובדו לסדרת טלוויזיה מצליחה, ובכל העולם ביקשו ילדות עם צמות ארוכות את "התחפושת של לורה": שמלה פרחונית עם סינר לבן מגוהץ, כובע קשור בסרט לצוואר וסל קלוע קטן. הסופרת התפרסמה מאוד בזמנו, ובארצות הברית אף קראו לפרס יוקרתי לספרות ילדים על שמה.

הוצאת: כנרת זמורה דביר
תרגום: אבירמה גולן

ומה אני חשבתי עליו:

את "בית קטן בערבה" לקחתי איתי כספר נסיעות בשבוע שידעתי שיש לי לא מעט כאלה. זו הפעם הראשונה שקראתי אותו, אבל ידעתי פחות או יותר למה לצפות. מדובר בקלסיקה שעובדה ורופררה לא מעט פעמים בתרבות הפופ ויצירות אחרות.

לורה ומשפחתה עוזבים את ביתם כדי להתיישב מחדש בארץ פרא רחבה ומבטיחה – במערב. הם לוקחים את כל רכושם המועט ומעמיסים אותו על העגלה ופוצחים במסע, שאותו מספרת לורה מהעיניים שלה.

הספר הוא מעין יומן של לורה הצעירה, וכל פרק מוקדש לשלב אחר לאורך תהליך ההתיישבות. המסע, חציית הנהר, ההגעה, מפגש עם שכנים, בניית הבית, מפגש עם התושבים המקומיים באזור (בלשון הספר אינדיאנים, בתוספת כוכבית שמבהירה שהיום נהוג להגיד "אמריקאיים ילידיים"), דרך שתילת הגינה ועד לרגע בו מחליטה המשפחה להמשיך הלאה.

אבירמה גולן בחרה להשאיר בתרגום את המילה "אינדיאנים" ואני מאוד מבינה את הבחירה הזאת. הספר נכתב בתקופה אחרת, דרך עיניים והשקפות עולם מאוד שונות ורחוקות מהדברים שאנחנו מורגלים היום. בכדי לשמור על נאמנותו של הספר לעצמו, אני לא חושבת שיש צורך לערוך, לצנזר ולהתאים אותו להשקפות עדכניות.

ובכל זאת – כל אלה מביאים לכך שהספר ועלילתו בהחלט לא התיישנו בחן.

הוא רווי בשנאת זרים מושרשת ובאמירות כגון "ילדות לא צריכות לשאול שאלות" או "ילדים צריכים להיראות ולא להישמע". לורה היא ילדה סקרנית מטבעה, רק שאת הסקרנות הזאת אמא שלה מנסה בכל מאודה לרמוס ולמגר. דווקא דמותו של האב היא משב רוח מאוד מרענן, שהופתעתי לגלות אותו בספר שנכתב בפריזמה של המאה ה-19 וההתיישבות הלבנה במערב.

צ'ארלס אינגלס, האב, מכריז לא פעם ולא פעמיים שיש לשמור על יחסי ידידות עם המקומיים, שהוא בחר לעקור את משפחתו ולעבור לארץ החדשה רק כי קיבל הבטחה מהממשלה שהיא תיושב ע"י האדם הלבן, אך ברגע שההבטחה הזאת משתנה, הוא לא מחכה שיפנו אותו בכוח, אלא מעמיס את המשפחה שלו חזרה על העגלה וממשיך הלאה. וזאת לעומת קרוליין, האם, שמנציחה את שנאת הזרים של התקופה עם משפטים מקוממים בסגנון "אינדיאני טוב הוא אינדיאני מת", ומתרגזת על לורה בכל פעם שזו מראה קצת עניין בתרבות שאינה שלה.

אמנם כתבתי שהספר לא התיישן טוב, אבל צריך לקחת בחשבון את העובדה הבאה – אינגלס וינדר לא מעבירה ביקורת או דעה לאורך הטקסט. הקורא רשאי להסיק מה שירצה, דרך האמירות של צ'ארלס או של קרוליין, וכלה בתפיסת העולם הילדית של לורה.

מדובר ביומן מסע שכתוב בתמימות זכה ופשוטה של ילדים, במציאות שרחוקה מאיתנו אלפי מונים. אפשר ללמוד הרבה על החיים והמנהגים של אותה תקופה דרך המסע של משפחת אינגלס והסתגלותם בארץ חדשה.

בשורה התחתונה – אני חושבת שהספר לא התיישן בצורה מדהימה, אבל עם תיווך נכון, וקריאה ביקורתית ומפוקחת, אפשר לראות את התום והיופי הבתולי של התקופה.