ז'אנר: פנטזיה ישראלית.
למי מתאים: מי שמחפשים סיפור מאוד ישראלי במהות שלו, אבל גם רוצים פנטזיה.

על רגל אחת:

שמישהו יוציא לי מהראש את "תל אביב זה אני ואת", זה כבר לא מצחיק.

מתוך גב הספר:

פשע שמעולם לא התרחש, שודד בנק בפוטנציה שנעלם ושמונה זרים הנלקחים כבני ערובה ומגלים שיש להם הרבה יותר במשותף ממה ששיערו בנפשם.  פרדריק בקמן רוקח תסבוכת עלילתית משעשעת, מפתיעה ומרגשת כפי שרק הוא יודע לעשות.

בימים כתיקונם חיפוש דירה אינו משימה הטומנת בחובה סכנת מוות, אבל אל דירה מסוימת, ביום שבו מתקיים בה בית פתוח לקונים פוטנציאליים, מתפרץ שודד בנק כושל ולוקח את הנוכחים כבני ערובה. בשלב כלשהו מתברר לשודד שבני הערובה שלו ממש בעייתיים: הם לא ממושמעים, הם דורשים פיצה, הם חייבים ללכת לשירותים ובאופן כללי הם כנראה בני הערובה הגרועים ביותר שהיה יכול לבקש לעצמו. 

כל אחד מבני הערובה טעון במטען נפיץ של מרמור, פגיעות, סודות ותשוקות, שרק מחכה לגפרור הנכון. איש מהם לא דומה לדמות שהוא מציגים בפני העולם, וכולם – כולל השודד עצמו – כמהים נואשות ליד שתושט לעזרתם. מחוץ לדירה כוחות שיטור ותקשורת מתחילים לכתר את זירת הפשע, ובעל כורחם מוצאים את עצמם השותפים לגורל חושפים אמיתות מפתיעות שיניעו שרשרת אירועים כל כך לא צפויה, עד שאפילו הם יתקשו בדיעבד לשחזר את מהלך האירועים. 

בכישרונו הייחודי לחצוב דיאלוגים בטון המדויק והאנושי ביותר, רוקם פרדריק בקמן קו עלילה גאוני ומשבץ בחן תובנות לגבי כוחן הבלתי-נלאה של חברוּת, של מחילה ושל תקווה – הדברים שמצילים אותנו גם בזמנים הכי מעוררי חרדה שיש.

הוצאת: ידיעות ספרים
תרגום: יעל צובארי

ומה אני חשבתי עליו:

בהמשך ללו"ז ה-TBR העקום שלי, ספר ספטמבר באתגר העלה אבק במשך חודשיים עד שהצלחתי להגיע אליו. זה כנראה היה חכם מצידי, כי מהרגע שבאמת אפשרתי לעצמי להרים אותו, הראש שלי היה עסוק בעיקר בלנסות לפנות לעצמי זמן כדי לחזור לקרוא. זמן שאין לי. הגבלתי את עצמי לקריאה בנסיעות בתחבורה ציבורית, גניבת עמודים בין תאורת כביש בנסיעה לצפון ולמשחקי הכדורגל של החצי שלי (שבהם תפקידי הוא בהגדרה לשבת לידו על הספה ולקרוא. אמונות טפלות של ספורט – אל תשאלו).

"שומרי הערים" רדף לי את המחשבות. ברוכין לקחה מטבעות לשון מאוד שגורים והפיחה בהם חיים בצורה שובת לב. דרך העיניים של יונתן, המספר, אנחנו מגלים מה הופך מקום למיוחד עבורנו וכנראה גם עבור המבקרים הארעיים בו. נתקלים בשאלות של מהי שייכות, מהי אחריות ועל הדרך גם בהגדרות של כלא.

אבל אני מקדימה את המאוחר.

יונתן הוא שומר הערים של ישראל, תפקיד שהוא ירש ולא בדיוק בחר בו, והוא טורח להזכיר את העובדה הזאת. ככזה, הוא כבול לגבולותיה של ישראל, ותפקידו בין היתר הוא לתמוך בערים והמקומות השונים בישראל בתפקוד שלהם, ועל הדרך גם לדאוג לגישור אם צריך.

ובמקביל, בציר זמן אחר – יונתן הוא עדיין לא השומר, אלא רק היורש, והוא עושה כל שביכולתו כדי לברוח מיעודו. בהתחלה אביו נלחם בו, ולאחר מכן נעתר, ומציע לו חלופות, גם אם זמניות, שדרכן יונתן מבין, דווקא כשהוא רחוק מהבית, את חשיבות התפקיד שלו.

ברוכין עושה שימוש אומנותי, פשוט ומקסים במושגים כמו "הרומן שלי עם [מקום כלשהו]", עם קונספטים של אופי המקום – אם זה דרך סטריאוטיפים שנראים מרחוק, או באמת בצורה שאנשי הקהילה תופסים את עצמם. המיתולוגיה הישראלית והיהודית נשזרות ביחד בסיפור הזה, ומאפשרות גם נוכחות של מיתולוגיות מעמים וארצות שונות – הרי הכל נתון לפרשנות. ברוכין מאפשרת מרחב מוגן לכל האמונות באשר הן ולא מנסה להציע שאחת נכונה יותר מהשניה.

הקריאה הייתה חוויה – החל מהפרוזה השואבת, דרך דמותו של יוני שהיה מאוד קל להתחבר אל המונולוג הפנימי שלו, דרך החתימות של הערים השונות ועד לסיפור עצמו – עלילה פשוטה על פניה, אבל שכוללת בתוכה רעיונות מעניינים מאוד – על נדודים, על געגוע הביתה, על כמיהה ועל אחריות.

ישראל של ברוכין היא ישראל שלנו – ונכון, אין לה רוח משל עצמה, רק לערים בתוכה יש, אבל הדנ"א הישראלי מככב וזורח מבין המילים. ברוכין מדברת על בית – כזה שאנחנו נואשים לנדוד ממנו הלאה, לטייל ולגלות דברים, אבל תמיד נרצה לחזור אליו.