אי שם באוגוסט האחרון, החלטתי שאני עושה מעשה.

נכון, זו קלישאה להגיד "אחד החלומות הגדולים שלי הוא להוציא ספר לאור". העניין הוא שעבורי החלום הזה היה תקף בערך מהזמן שלמדתי לקרוא ולכתוב.

בשונה מדברים אחרים שאני אולי מוכשרת בהם ואולי לא, בכתיבה שלי תמיד התגאיתי. רק שאיפשהו במהלך חיי הבוגרים, העיסוק בה נדחק לטובת החיים התובעניים. כשמצאתי מחדש את התשוקה לכתוב, החלטתי שהפעם אני עושה איתה משהו.

אז הגשתי סיפור קצר לפרס "עינת" לספרות ספקולטיבית. ודווקא בנושא נבואות, שמאוד לא בא לי בטבעיות משלל סיבות. אבל החלטתי שאני לא מוותרת – אני מוציאה החוצה את הסיפור הזה, נותנת לו דרור, ובמקרה הכי גרוע לא יקרה שום דבר.

אוקטובר תפס אותי לא מוכנה. הגוף שלי בעיקר החליט שאני צריכה לנוח – בין אם אני רוצה ובין אם לאו. כך קרה שחודשיים בדיוק אחרי ההגשה, מאוד לא הייתי בקשב על עדכוני התחרות. וכשאיחלו לי מזל טוב, לרגע תהיתי אם זה יום ההולדת שלי.

זה היה רשמי. הייתי מועמדת לפרס עינת. אחת מתוך עוד 10, אבל זו הפעם הראשונה שהגשתי. זו הפעם הראשונה ששלחתי משהו שכתבתי מעל לעשור. ועליתי שלב.

בסופו של דבר – לא זכיתי באחד משלושת המקומות הראשונים (אבל זכו בהם סיפורים מדהימים אחרים, שאותם ניתן לקרוא כאן), אבל החלטתי בכל-זאת לראות את מעבר השלב שלי כנקודת אור. כנראה שאני עושה משהו טוב.

המסקנה המתקבשת היא – להעז. ובינתיים – לכל המעוניין:

"לא נוכל לחזור לכאן יותר" מאת אור בארי