ז'אנר: קלסיקה, מיתולוגיה.
למי מתאים: אוהבי היסטוריה קלסית ומיתולוגיה.

על רגל אחת:

You had ONE job.

אני מסתכלת עליכם – קופידון ופסיכה.

מתוך גב הספר:

פסיכה וקופידון הוא סיפור מתוך המיתולוגיה הרומית אודות אהבה וקנאה, אלים ובני תמותה והקרב הקשה מכול שבין היגיון לתשוקה.

השמועה על יופייה האלוהי של הנסיכה פסיכה הולכת לפניה, עד כדי כך שבני האדם משווים אותה לוונוס וסוגדים לה כאילו היא עצמה האלה. לאחר שמקדשיה של ונוס האמיתית נזנחים, היא מחליטה לנקום בבת התמותה ומצווה על בנה קופידון להענישה כך שתתאהב באדם המתועב מכול. אולם קופידון בעצמו מתאהב בפסיכה ולוקח אותה עבורו לאישה מבלי שתדע את זהות בעלה. 

מרגע זה מוצאות עצמן הדמויות נקרעות כל אחת בין דחפים עמוקים: יצר סקרנות ואמונה עיוורת, צייתנות לאם ותשוקה לאהובה, קנאה וגם חמלה.

פסיכה וקופידון הוא סיפור פנימי ועצמאי מתוך הרומן ״חמור הזהב״ מאת הסופר והרטוריקן הרומי לוּקִיוּס אַפּוּלֵיוּס שחי במאה ה־2 לספירה.

הוצאת: קתרזיס
תרגום: יואב גלבוע

ומה אני חשבתי עליו:

בעומס מוחי והמון משימות שאני צריכה להשלים, הוצאתי את הספר הקבוע שלי מהתיק. או אז, מצאתי את עצמי בלי משימות ובלי ספר ועם הרבה נסיעה.

לא הייתה לי ברירה אלא ללכת ולבדוק מה שלום הספריה הדיגיטלית שלי (או יותר נכון – הספריות), ושם חיכה לי בסבלנות "פסיכה וקופידון".

מדובר בנובלה אחת מתוך מקבץ בשם "חמור הזהב", או "המטמורפוזות" (לא להתבלבל עם השיר האפי של אובדיוס), אותן כתב אפוליוס. אני די בטוחה שקיים תרגום מלא לכל המקבץ שמגולל את סיפורו של אפוליוס אחרי שנהפך לחמור, אבל במקרה זה, גלבוע בחר לתרגם את "פסיכה וקופידון" בנפרד – וזה גם הגיוני. מדובר במיתוס שאינו קשור באופן ישיר לקו העלילה שנשזר בין שאר הסיפורים במקבץ.

למעשה, "פסיכה וקופידון" הוא משל מתוך המיתולוגיה היוונית-רומית (ביוונית מדובר בפסיכה וארוס), ומספר את סיפור האהבה בין האל קופידון לפסיכה, שעליה נאמר שיופיה מאתגר אפילו את זה של ונוס. ונוס הקנאית, שולחת את בנה להתנקם בבת התמותה החצופה שקוראת עליה תיגר, אך באופן טבעי אפילו קופידון נשבה ביופיה של פסיכה.

הכרתי את המיתוס בעבר, בעיקר מקריאת הסיכומים שלו. זו הפעם הראשונה שקראתי את הסיפור המלא, וגם הפעם הראשונה שגיליתי שמקבץ סיפורי "המטרמורפוזות" הוא למעשה התיעוד הקיים היחיד של המיתוס, למרות שמניחים שהוא היה קיים גם לפני זמנו של אפוליוס.

התרגום החדש עדכני, אבל עדיין מרגישים בו את המצלולים של הכתיבה הקלסית, מה שמאוד מקל על הקריאה המודרנית. 

המתרגם בחר באופן מודע לא להוסיף הערות שוליים, ואף הסביר למה. מצד אחד – נכון, אני גם לא אוהבת להפסיק רצף קריאה עם הערות שוליים. מצד שני, אני חושבת שבספרות קלסית הערות השוליים הן תוספת מבורכת ומאירת עיניים שמרחיבה את עולם הקורא. המתרגם מציע לקוראים ללכת ולחקור בעצמם, שאולי זה כישור חשוב לדעת איך משתמשים בו, אבל למעשה יוצר הפסקת רצף קריאה גס וארוך יותר, ויוצר חווית משתמש קצת לוקה בחסר – הרי למה לשלוח את הקורא שלך לרעות בשדות זרים? מה גם, שלא תמיד ברור מה צריך לחפש בדיוק בשביל לקבל את האנקדוטות שלרוב מתווספות כהערות שוליים ע"י מומחים שלמדנו וחקרו את הנושאים.

למרות כל זאת – אני לא חושבת שהמחסור בהערות פוגם בקריאה. הסיפור עצמו מספיק ברור גם בסטנדרטים מודרנים ולא מציג ערכים שונים יותר מדי ממה שאנחנו נחשפים אליהם בזכות סרטים, סדרות וצריכת תוכן היסטורי אחר.

חשוב לי לציין שמדובר במעשייה עתיקה מאוד, והיא ממש לא מייצגת רעיונות מודרנים, וצריך להסתכל עליה בעיניים של העת בה היא נכתבה.