ז'אנר: פרוזה, ספרות מקור.
למי מתאים: מי שמחפשים כתיבה יפה והתמודדות עם מגוון סוגים של משברים במגוון גישות שונות.

על רגל אחת:

לא יודעת מה קרה לי שאני אוהבת ספרי מחלה ואובדן.

מתוך גב הספר:

"מי את? מה את רוצה?" שאל הבחור. קולו רעד. היא שתקה. עשתה צעד נוסף לכיוונו ונצמדה אליו. "קפוץ," אמרה… מכיוון הפתח נשמעה התרחשות. השוטר זינק אל הגג, "היי ילדה, תתרחקי ממנו!" קרא לעברה. היא הפנתה את מבטה לאחור רק לרגע והתעלמה מדבריו. "באנשי," לחשה לבחור, "שאלת מי אני, אני באנשי."

באנשי הוא סיפור מרגש ונוגע ללב, שבמרכזו שתי דמויות אשר לכאורה אין ביניהן שום דבר משותף. שירה בת חמש־עשרה וחצי, וטליה בת עשרים ותשע. שירה, נערה מסתורית, ממגנטת, מוזרה וחולנית שחושבת שהיא באנשי, דמות מהמיתולוגיה האירית שתפקידה לבשר לבני אדם על מותם הקָרב. טליה, קצינת מודיעין בשירות קבע, שמגלה את עצמה מחדש כאישה וכליצנית רפואית לאחר שבן זוגה עזב את הבית יחד עם בנם. סיפוריהן מתרחשים במקביל עד למפגש מקרי ביניהן שבו נקלעים הסיפורים לעלילה אחת מרתקת שבמהלכה לא ברור מי מצילה את מי.

באנשי, הרומן החדש של איתי לב, הוא אגדה מהפנטת שמעִזה להתמודד באומץ עם שאלת הקיום האנושי. סיפור על חיים שהשתבשו מצד אחד ועל התפכחות ובחירה בחיים מצד שני. כמו בספריו הקודמים, חנה ומעל גלים אהבתיך, גם ברומן זה סוחף אותנו איתי לב לסוף מפתיע, חומל, ומעורר מחשבה.

הוצאת: מטר

ומה אני חשבתי עליו:

בתור חובבת פולקלורים ומיתולוגיות, ידעתי שאני חייבת לקרוא ספר בשם "באנשי". ואם השם לא הספיק, הכריכה לגמרי סגרה עלי את גולל – מסקרנת, מהפנטת ומאוד לא מתנצלת. אז דאגתי שבאנשי יגיע לידיי, ואז נתקלתי בבעיה.

הבעיה הזאת כמובן היא אני. היה לי רצף ספרים קשוח – או נושאים כבדים, או כאלה שלא נתנו למוח שלי לנוח, וככה לא היה לי מקום ל"באנשי" לשאוב אותי, כי הייתי מאוד עסוקה בלהעמיס על עצמי את כל צרות העולם המדומיינות והלא מדומיינות שלי.

אני מאוד כועסת על עצמי על הזמן שלקח לי לסיים את באנשי, במיוחד לאור העובדה שברגע שבאמת פניתי אליו, חלף פחות משבוע והוא נגמר. ואיזה ספר.

"באנשי" שוזר שני קווי עלילה – הראשון הוא של שירה, נערה מסקרנת בת 15 שחולה במחלה נדירה והשני הוא של טליה, קצינת מודיעין עם מוניטין מפחיד.

כביכול אין שום קווי דמיון ביניהן, אך למעשה מהר מאוד הצלחתי להבין את החוטים הדקים שהחלו להיקשר בין השתיים, עד ששני קווי העלילה באמת התמזגו.

לב מצליח לתפוס את הרוח האנושית של כל הדמויות בסיפור בצורה עדינה ומשכנעת. אלו אנשים אמיתיים, עם קשיים אמיתיים, ולא סתם סטריאוטיפים. לב לא מפחד לשטוח גם את המחשבות הפחות יפות שקשורות בהתמודדות עם קרוב גוסס, ולא מפחד להראות גם את הצדדים הפחות יפים שבהם אנחנו בוחרים, במודע או שלא, להתמודד עם משברים בחיים, וגם להעביר על כך את הביקורת – שכן מהצד תמיד נראה שיש ברירות נוספות, אבל לא ככה מרגיש המתמודד עצמו.

חלק מפיץ' המכירה שהועבר לי על הספר מפי אחרים שקראו, היה שלב מצליח לכתוב דמויות נשיות מאוד אמינות ואמיתיות. אני לא יודעת עם הדגש צריך להיות פה דווקא על "נשיות", אלא יותר על "אנושיות". הדמויות משכנעות כאנשים אמיתיים בלי הבדל דת גזע ומין. הסיפור עצמו הוא אמיתי וכואב ויכול להדהד למגוון רחב של חתכי אוכלוסיה, וגם כאלה שלאו דווקא חוו את המסעות הספציפיים שחוות הדמויות ב"באנשי".

זה לא ספר קל. הוא עמוס בטריגרים קטנים שמתגנבים בין שפה קולחת וכתיבה צבעונית. הוא לא מפחד להיות מה שהוא – ספר שמספר על כאב ומנסה להתמודד עם הסופיות האנושית בכל דרך מתקבלת על הדעת, דרך פילוסופיות ופולקלורים ועד שיעורי מיינדפולנס. הוא מנסה למסגר ולהבין את הכאב, לקבל את האובדן ואולי לתת לו שם שיניח את הדעת. הוא בעיקר מעורר שיח על הארעיות של החיים שלנו, ועל התפקיד שלנו.

טריגרים ודברים כייפים נוספים: מחלות סופניות, אובדניות, בגידות, תאונות קטלניות וכנראה עוד מגוון דברים ששכחתי.