ז'אנר: פרוזה, ספרות מקור.
למי מתאים: מי שמחפש אווירת מותחנים פסיכולוגיים "בייתים" בשילוב תחושת המציצנות של ריב שכנים, ופשוט ספרות טובה.
על רגל אחת:
על אלטר אגו, זהות, אמת, סודות וכל מה שביניהם.
מתוך גב הספר:
הקוראות האדוקות שלה מכירות אותה כרוזאנה וי, אבל השם האמיתי שלה הוא ורד. יש לה סיבות טובות להסתיר את הזהות שלה, ולא, הן לא אלו שאתן חושבות עליהן. בקרוב, בקרוב מאוד, אמור לצאת לאור הדואט החדש שלה, אבל התגובות של קוראות הבטא שנבחרו בקפידה, לא טובות. מהסופרת המסתורית והאהובה עליהן הן ציפו ליותר.
רק אחת מהן, אבישג, רואה בספר החדש משהו אחר. מסתבר שהיא גם רואה את רוזאנה כמו שרוזאנה רצתה. והחלק ההוא של ורד, שיודע לעשות טעויות, מתעורר מחדש אחרי הרבה שנים של תרדמה.
רוזאנה וי הוא רומן מתח שמפלרטט עם הז'אנר הרומנטי, משחק עם הז'אנר הבלשי, ומשכשך רגליים בצד האפל של הבריכה.
הוצאת: מרווחים
ומה אני חשבתי עליו:
ידעתי שאני הולכת לקרוא את רוזאנה. למעשה, התכנון המקורי היה לאתר את מעין רוגל בשבוע הספר ולרכוש ישירות ממנה עותק בלייב וגם לשנורר ממנה הקדשה. אבל לא היה אותי, כי הייתי עסוקה בלהיות שלוחה של פיה.
ואז, כי אלי הספרים והקריאה אוהבים אותי, עלה שמי בפעילות, מה שגם הבטיח את תורה של רוזאנה ברשימה המתעדכנת בלי סוף שלי.
ורד כותבת תחת שם העט רוזאנה וי. אבל רוזאנה היא מעבר לסתם שם שמודפס על הספרים כדי להגן על הזהות של ורד. רוזאנה היא אלטר אגו, או בעצם הדים של ורד של פעם. היא נאחזת בה, מעוררת דרכה את זכרונות העבר שלה כדי שיתדלקו את הכתיבה שלה.
אחרי הצלחה מסחררת של טרילוגיה, מגיע תורו של דואט. אבל ורד מרגישה שהוא לא שם, שאפילו הטקסים של רוזאנה כבר לא עוזרים, וגם התגובות של הבטא לא מעודדות.
אולי חוץ מאחת.
ורד מזהה אצל אבישג משהו, ולמרות השנים שלמדה לשמור על עצמה כוורד, היא מחליטה לשחרר את רוזאנה ולהעז, לטעות ולהיכוות.
צללתי. ובגלל שצללתי היו ימים שלמים שלא הרשיתי לעצמי לפתוח את הספר, כי זה יהיה חוסר אחריות משווע מצידי. אני אדם בוגר, עם התחייבויות וצרכים בסיסיים כאלה, כמו אוכל ושינה. ידעתי שאם אני פותחת את רוזי אני לא מסוגלת לקום מהמקום. הייתי צריכה להגדיר לעצמי זמנים וגבולות, ממש כמו שוורד מפרידה בין הוורד שלה לרוזאנה שלה.
הכתיבה של רוגל מהפנטת. היא חושפת בדיוק מה שצריך, סומכת על הקוראים שיבינו בין השורות, סומכת שיאפשרו לה לסחוף אותם לכל המקומות הנכונים האלה.
הספר מותח, אבל זה לא מותחן קלסי של "מי רצח את השכן החתיך שלי". המתח נמצא בין המילים, בסכנה התמידית שוורד מרגישה על הזהות שלה, על הצורך שלה להחביא את רוזאנה מהפחד להיות שוב רוזאנה, עם כל המשתמע מכך.
זו עלילה של סודות. כאלה אנושיים, מסוג הדברים שגם בחשיכת הלילה לא תמיד יש לנו אומץ להודות בפני עצמנו. זה ספר על כמיהה לזהות, לשלמות והשלמה.
ולמרות שהוא לא ספר מתח, או אפילו מותחן פסיכולוגי, הוא משחק בראש. לורד חשובים הגבולות, אבל הם מטשטשים וחוזרים ומטשטשים שוב. גם האמת וגם הסודות של ורד ושל רוזאנה מתחלפים ביניהם – מי היא הזהות האמיתית? ממה בעבר שלה ורד בורחת?
מאוד קל להתחבא מאחורי פרסונה ולזרוק עליה את כל האחריות לכל דבר שעשוי להשתבש. ככה למעשה גם נולדה דולצינאה שלי. רציתי לתת קול לכל מה שאור לא הייתה מוכנה להודות בפני עצמה. רציתי להתיר מעלי מחסומים של תפיסה, גיל ושייכות. רציתי לבעוט את עצמי המופנמת, שכל הזמן צריכה להיות בסדר, מכל המדרגות ולהיות דולצינאה, שהמילים שלה יכולות לפרק בדיוק כמו שיכולות להרכיב.
אני לא בטוחה מתי זה בדיוק קרה, כשנוצרה מעין הלחמה טבעית בין דולצינאה לביני. מתי התחלתי להתאזן עם הצדדים הנוספים האלה שלי, שהם לא תמיד יפים.
ורד עוברת את התהליך הזה, שבו היא נאלצת להשלים עם העובדה שהיא יותר מדבר אחד.
הבניה של רוגל חכמה ומאוד מכוונת. התהליכים של הדמות מתפתחים לאיטם, מאפשרים לקורא להציץ כל פעם קצת. המידע נחשף בזמן הנכון, בקצב הנכון בדיוק בשביל לחפש את הסוד שמסתתר בעמוד הבא, את ההבטחה.
בראש ובראשונה, אני מאמינה שאנחנו כותבים בשביל עצמנו ורק אחר כך בשביל הקוראים. ולמרות שרוזי אולי תטען אחרת, בסופו של דבר – גם היא כתבה לעצמה.
השאר תגובה