ז'אנר: פרוזה, ספרות מקור.
למי מתאים: מבוגרים שמסרבים להתבגר, מי שחווים משבר ומחפשים עוד פרספקטיבה.

על רגל אחת:

אני חושבת שהכותרת גאונית, אבל לדון בה יהיה ספויילרי. יחיד הנקודה בסוף.

מתוך גב הספר:

אין לך מושג כמה הכול שברירי, עד שמשהו נשבר.

ולדניאלה לא היה שום מושג. מכלום. עד שבלילה אחד רגיל, לא שונה מכל לילה אחר, היא פוגשת את המוות, והחיים שלה מתהפכים.

לא ברור מה מגיע קודם. המשבר החיצוני או הפנימי. סיפור אהבה ישן שקופץ עליה במקרה בגיל ארבעים, או אולי גילוי כמעט אגבי של מחלה מבהילה שפורמת את מה שנפרם ממילא, ומחדדת את כל ההחלטות המשמעותיות שקיבלה בחייה. מה חשוב? על מה אסור לוותר? ומה בכלל אמיתי?

לא סופי הוא רומן על התעוררות. כזאת שנכפית על הגיבורה שלו כנגד רצונה. דניאלה חייבת לקום ולנער את חייה. הנה היא נשואה באושר, הנה היא חולה, הנה מגיע אהוב נעוריה, ממש משום מקום, ולרגע אחד – הכל כל כך חי ומזוקק. עכשיו היא חייבת לחזור ולנגן, חייבת לחזור לאהוב, חייבת לחיות.

לא סופי, ספרה השני של גליה הראל דור, מתרחש בין איכילוב למועדון הבארבי, בין הרקוויאם לרוקנרול, ומביט על החיים באומץ ותשוקה. הוא מעז לשלוח יד ולגעת במקום שבו טמון הכאב, במקום שבו גם נחשף היופי. זהו ספר שנקרא בנשימה אחת, חנוקה, על אישה שהפחד מהמוות מלמד אותה איך לחיות.

הוצאת: תכלת

ומה אני חשבתי עליו:

לפני שבוע בדיוק נכחתי בסדנת כתיבה בנושא  מוות. הייתי בישורת האחרונה של "על כמה בתים", שגם הוא עוסק במוות, לאחריו קראתי את "זה הולך לכאוב" שעוסק – ניחשתם נכון – גם במוות בין היתר.

ואז, במקום לעשות את ההפסקה שאיימתי שאעשה, ובה אקרא רומן רומנטי על תלמידת קולג' שהשותף שלה לדירה הוא ערפד (זה בכותרת של הספר, זה לא ספויילר), הרמתי את "לא סופי."

אולי זה מזוכיזם, אני באמת לא יודעת, אבל אני לא מתחרטת.

קשה להסביר את "לא סופי." (הנקודה במקור), אני מרגישה קצת כאילו כל מילה פשוט תוריד ממנו ותנסה להכניס אותו למעין משבצת כזאת, כשלא לגמרי ברור לי איזו משבצת זו בכלל.

דניאלה מגלה גוש בשד. במקרה, בטעות. היא בכלל לא התכוונה, אבל מרגע הגילוי החיים שלה, או שאולי זו רק היא, עולים על שרטון. היא כבר לא בטוחה בכל אמיתות החיים אותם הקיפה עצמה לאורך השנים, והיא יוצאת למעין הרפתקה לא ברורה ובה היא מנהלת דיון עם הארעיות והזמניות של החיים. 

היא פוגשת בסופי, ותיקת סרטן, שמשמת לה עוגן בים הסוער שהפכו להיות החיים שלה.

דניאלה מתעקשת שוב ושוב שזה הסרטן שלה והמחלה שלה, והיא מתמודדת איתו בהתנהגות לא עקבית, מעין רגרסיה התנהגותית, שבה היא חוזרת לבקר את העבר ואת הבחירות המכוננות בחיים שלה, ובוחנת אותן מחדש.

לא פעם עולה השאלה – איך תרצי להעביר את שארית החיים שלך?

זה קצת מתקשר לאיזה משפט, שבחיי, גם גוגל לא עזר לי לאתר את המקור שלו; היום הוא היום הראשון של שארית חייך.

זה נכון בכל יום, אבל מדי פעם מקבל משמעויות שונות. רגעי משבר הם מעין נקודות ציון שבהם אנחנו יכולים להגיד – עד כאן חייתי כך ומעתה אחיה אחרת. זה מאוד שרירותי, אבל זה מרגיע – לחלק את החיים למסגרות ומקטעים שנוח לנו איתם.

דניאלה היא דמות מעניינת.

היא בת 40, אמא לבת מתבגרת ואישה לסטארטאפיסט מצליח שאוהב אותה כאילו הייתה נסיכת דיסני והוא הנסיך שלה. אהבה כזאת שילדות קטנות חולמות עליה כשהן לובשות את השמלה המנופחת שלהן וחופרות את העקבים מהארון של אמא (איכשהו זה נכון, למרות שלאמא שלי מעולם לא היו עקבים בארון). לדניאלה יש סטייל מאוד ברור והוא של הרוקרית משנות ה-80 שלא קיבלה את המזכר על זה שהיא כבר לא בת 20.

אישית, אני חושבת שזה מדהים, כי מי החליט יום אחד שאני מבוגרת? שמישהו מאיתנו? באיזה שלב הפסקנו להיות ילדים או צעירים?

רק שזה לא רק זה אצל דניאלה, כי זה קשור באופן מאוד ישיר לחוויות עבר ולסיבה שבמשך 20 שנה היא לא ניגנה בפסנתר, למרות ההבטחה שהיא מוזיקאית מחוננת עם עתיד מזהיר.

דניאלה החליפה את העתיד המזהיר שלה בחיי נוחות לצד גבר שמעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה. והכל היה מושלם.

עד הסרטן.

בקו הזה, שבו הביטחון של החיים שלה מערער אותה, דניאלה חוזרת אל עצמה בת ה-20 ובוחנת את הטעויות והשטויות של העבר, מתודלקת בתחושת ה"זה שלי" ובתחושת הסופיות של המחלה שלה.

ובאמת, השאר עם תפאורה. נקודות קטנות אותן דניאלה בוחנת בתור "האם אני רוצה?" אבל היא בעיקר מתמקדת בעצמה.

כמובן, בתור קוראת חיצונית מאוד קל לשפוט את דניאלה ולקרוא לה אגואיסטית, ובאותה נשימה גם להבין את חוסר האונים שממנו נובעות ההחלטות החפוזות והמערבולת אליה היא נסחפת.

היא צריכה להשלים עם העבר כדי להיות בטוחה בעתיד, היא צריכה להרגיש שהיא מיצתה את כל הגשרים האלה ולהיות בטוחה שאין לה מה לחפש שם, במקום לחוות את שארית חייה בתחושת "מה אם?" שהיא נוראית ומעכלת.

בסופו של דבר, דניאלה אמיצה, כמו כל מי שחווה משברים, מתמודד עם מחלה, ונלחם כל יום מחדש, גם אם אני לא מסכימה עם הדרך ועם הבחירות. אני יכולה להבין ולהכיל אותם, וכמובן שהעובדה שהן כתובות בשפה קולחת ומודעת עם המון כבוד לשפה העברית, מקלים את הגלולה המרה.

טריגרים, רגישויות ועוד כיף מהסוג הזה: סרטן, סמים, ורוקנרול (וקצת בגידות).