ז'אנר: פרוזה, ספרות מקור.
למי מתאים: מי שמחפש סיפורים על אובדן ותקומה, סאגות משפחתיות ותרבויות מזרח בישראל.

על רגל אחת:

זה קצת אירוני שזוכים להכיר מישהו באמת רק לאחר שהוא נפטר.

מתוך גב הספר:

"אבא מת ואת חייבת לבוא," אמרה בטון שמבקש לשמור על יציבותו.
"ממה הוא מת?" שאלתי, ומילותיה של אתי, "את חייבת לבוא", מהדהדות ומאיימות בתוכי.
"מות נשיקה, מת בשיבה טובה מוקף באשתו, משפחתו וחבריו," היא שוב ירתה. "ממה מת? אני יודעת? מאלכוהול, מדיכאון, מעצבים, מייאוש. עם כל הבעיות שלו בכבד, בסוף קיבל דום לב באמצע הפיצרייה ומת."
היא לקחה אוויר, התעשתה וחזרה לנימה הכועסת והבטוחה שלה. "אני לא קוברת אותו בלעדייך, את שומעת? את לוקחת מטוס עכשיו, ושהבעל המוצלח שלך יישאר שם, אין לו מה לחפש פה. תבואי להלוויה ולשבעה, כמו בת רגילה, תעזרי לי עם כל הסיפור של הבית, ואז ותחזרי ליערות שלך עם הדובים והנמרים."

שלומית עזבה את משפחתה ואת ביתה לפני שנים. היא חיה בקליפורניה עם רוב, רופא אמריקאי שמאמין לסיפורים שלה על ילדות חמה ומאושרת עם משפחה גדולה בישראל.

אבל כשאבא שלה נפטר היא מוצאת את עצמה שוב בארץ, בבית שביקשה לשכוח, בפגישה עם אנשים וזיכרונות שמחקה, וכל מה שניסתה לבנות מחדש מתפרק מול עיניה ובתוכה.

על כמה בתים הוא ספר על זהות. על המרחק הזה שאנחנו עושים כדי לברוח מעצמנו ומהאמת, ועל הרגע הזה שתמיד מגיע, כשהאמת משיגה אותנו. כמה כאב יש בו. וכמה הקלה.

מיכל דינור וצלר היא פסיכותרפיסטית וביבליותרפיסטית. נשואה ואמא לשניים. על כמה בתים הוא ספרה הראשון.

הוצאת: שתיים

ומה אני חשבתי עליו:

יצר ההרס העצמי שלי כנראה עבד שעות נוספות כשביקשתי את הספר הזה לסקירה, ואז כשהוא הגיע הבנתי מה עשיתי לעצמי, ועשיתי את המקבילה של עצמי לספר במקפיא – הנחתי אותו בתחתית הערימה ואמרתי "אני עדיין לא מוכנה אליך".

הספר הקודם שקראתי של הוצאת שתיים שבר לי את הלב ופירק אותי למיליון חתיכות. התקציר של הספר הזה איים לעשות את אותו הדבר, אז הייתי צריכה למגן את עצמי קצת.

והזמן עבר, והמשיך לעבור. ואז תפסתי את עצמי וגערתי בעצמי שאני אנוכית ולא אחראית. אז עשיתי את המעשה הנכון ופתחתי את הספר.

שלומית חוזרת לארץ ולבית ילדותה בעל כורחה. אביה נפטר, ומן הראוי שהיא תגיע למרות התחושה הכוללת שאף אחד לא מבין ולא רוצה שהיא תבוא. שלומית לעולם לא חוזרת על צעדיה, אלא תמיד ממשיכה קדימה, ועכשיו, במסעה חזרה לישראל היא מתחילה להתחקות אחרי כל הצעדים שעברה בעת שעזבה את הבית בפעם הראשונה.

בקליפורניה, היא בנתה לעצמה חיים שבהם היא ג'ולי, בת למשפחה מרוקאית אוהבת ומלכודת. אבל האמת היא שהיא שלומית מועלם, ילדה של אף אחד, שורדת שהייתה תמיד "בסדר" למרות שהעולם קרס עליה שוב ושוב ושוב.

היא חוזרת לחולון ולישראל ומרגישה מותקפת. על העובדה שהיא לא אמא, על זה שהלכה ולא חזרה, על זה שהצליחה, על זה שלא שמרה על קשר, על זה שהיא כועסת.

החזרה אל בית ילדותה ואל הדמויות מעברה מעוררות אצלה זיכרונות קבורים, שיחות שלא רצתה לנהל עם עצמה ועם אחרים וגילויי סודות שאולי ישפכו אור על מי שהיו ההורים המנוכרים שלה.

אין לי ותק כל-כך רחב בספרי שתיים, אבל עד כה הבנתי שהם נועצים שיניים ולא משחררים. "על כמה בתים" לא שונה. 

לקחו לי כמה רגעים להיכנס ולהבין את הקצב, מאחר והוא די שונה ממה שאני מורגלת. ישנה בחירה, שאני מתארת לעצמי שהיא מודעת, לכתוב את רוב הטקסט באופן רציף ולא תמיד לרדת שורה לפני דוברים או נושאים חדשים. אני משערת שמדובר בסגנון שיעביר את התחושה של זרם תודעה ומחשבה רציף, זה פשוט קצת מבלבל ומשרה תחושת חוסר אונים, במיוחד להפרעות הקשב שלי שמחפשות להיאחז בהבהרה מתי עוברים בין דוברים שונים.

אולי זה מכוון. שלומית מרגישה מאוד חסרת אונים, דג מחוץ למים, לאורך כל הספר, שקופץ בין העבר וההווה, מציג התרחשויות מהותיות שעיצבו את שלומית להיות מי שהיא ומסביר את הבחירות שלה.

לאורך כל זה שזורה מערכת היחסים המוזרה הזאת, בין בני המשפחה הנותרים.

מניסיון, שבעה מעלה דברים. היא פוערת פצעים חדשים, שופכת אמת ואור. אבל זו רק ההתחלה.

אני לא חושבת שקמתי מהשבעה על אבא שלי בתחושה שאני מכירה אותו יותר או מוחלת לו, בשונה משלומית. כמו שלומית, גם אני עטפתי את עצמי בכעס, שהוא כמו חבל הצלה בים חוסר הוודאות ותחושת הנטישה.

השבעה על אביה של שלומית מאפשרת לה לסגור מעגלים שהשאירה פתוחים ולבדוק ניצולים בין השריפות שהשאירה מאחוריה בלכתה. היא נאלצה להסתכל על דברים בעצמה, על פחדים שלא ידעה בעצמם לדבר אותם, ולאט ובאופן מאוד מסודר כל אחד מהם מקבל מענה.

יש פה צ'קליסט מאוד ברור של אסונות וכאבים של אוכלוסיה מוחלשת וחלשה ויחד עם זה שיחות מאוד מסודרות עם כל אחד מהגורמים האלה, ששלומית הרגישה שנטשו אותה שוב ושוב ושוב.

אני מאוד מתחברת לצד הזה בשלומית, שהתעקש להיות בסדר למרות שסביבה העולם קורס, לשורדת שבשלומית. כמו שלומית, גם בי מבעבע כעס על מי שלא ראו ולא התאמצו ולא נלחמו בשבילי, ולכן הרגשתי קצת מרומה כשנגמר הספר וכל הדברים האלו קיבלו תשובה.

אלו חיים שלמים, 38 שנים שבהם אף אחת מהטראומות הנ"ל לא מדוברות או מטופלות, והנה במרווח של שבוע היא מצליחה להתיר לעצמה את הקשרים בנפש? להיסלח ולסלוח? להבין שההורים שלה היו בני אדם עם קשיים וחולשות?

במרווח של פחות משנה היא מצליחה להשלים עם החור הגדול ביותר בעצמה, זה שהפחד ממנו משתק אותה.

וזה לא שאני לא קונה את התהליך. הוא הגיוני ויקרה בין שהיא תרצה אותו או לא. אני אומרת לא פעם שהעובדה שאבא שלי לא בחיים איפשרה לי באמת להסתכל על מערכת היחסים איתו ולהכיר אותו כבן-אדם, זה פשוט ששלומית, לטובת הספר כנראה, עוברת תהליך מזורז של הבנה, הפנמה והחלה שקצת עשה לי סחרחורת. 

זה ספר טוב, עם עומקים מאוד גדולים ושיח שמאוד חשוב לדבר ולהבין אותו, וזה באמת ספר ביכורים משובח.