ז'אנר: נוער, הרפתקאות.
למי מתאים: אוהבי ספרי נוער שהם לא בלעדית רק לנוער.

על רגל אחת:

ילדים הם פילוסופים מצוינים.

מתוך גב הספר:

סיילס בן ה־12 מתעורר באמצע הלילה ומגלה ששלושה פרשים לקחו איתם את אבא שלו. סיילס המבוהל נשאר לגמרי לבדו, והחבר היחיד שאיתו, מִיטֶנווּל, הוא רוח רפאים… כשפוני לבן מופיע בדלת למוחֶֶָרת, סיילס מחליט באומץ לעזוב את ביתו ולצאת למסע מסוכן כדי להציל את אבא שלו. הוא יצטרך להיכנס אל היער, לחצות ביצות טובעניות ולדלג מעל צוקים אדירים. איך יֵדע על מי לסמוך ובמי לבטוח לאורך הדרך? ומה מחכה לו בסופה? 

ר"ג' פלאסיו, מחברת רב־המכר העולמי פלא וספרי ההמשך שלו, טווה סיפור התבגרות מצמרר אך יפה להפליא על כוחן של האהבה, החברוּת ומסירות הנפש. היא מציבה את גיבורו מול פחדיו הגדולים ביותר, מול סודות מטלטלים מהעבר ומול מסתוריות החיים והמוות, שאינם נפרדים באמת. זהו אחד מאותם ספרים נדירים שיסחפו קוראים בכל הגילים ויישארו חרותים בליבם.

פוני הפך לרב־מכר של הניו יורק טיימס מייד עם צאתו לאור, ונבחר לאחד מספרי הילדים הטובים של השנה על ידי הוול סטריט ג'ורנל, שהגדיר אותו במילה אחת: "שְׁלֵמוּת".

הוצאת: כנרת זמורה דביר
תרגום: לי עברון

ומה אני חשבתי עליו:

לפעמים, בתקופות עמוסות, אני חווה סוג של מחסום קריאה. הוא בעיקר מתבטא בכך שאני מחפשת באיזה ספר להיעלם ולשכוח את העולם (שמסרב להיעלם), אבל לא מצליחה להיטמע ולהתחייב לשום עלילה ששווה את הזמן שלי.

אני קופצת מספר לספר, לא נותנת להם הזדמנות אפילו לתפוס אותי. משהו במילים לא עובד, הקצב לא מסתדר לי, כמות העמודים והתנוחה שלי על הספה.

במקרים האלה, לרוב, אני חוזרת למוכר ומנחם. קיוויתי להצליח לעבוד על המוח שלי ולהשחיל את "פוני" לקטגוריה הזאת, אבל אפילו אליו היה לי קשה להיכנס בתקופה הזו. אחרי מלחמת התשה מאוד ארוכה ביני לבין המוח הקודח שלי – סיימתי את "פוני".

סיילס ברד, נער קטנטן בן 12, פוחד מהעולם. ובעצם, העולם שלו מאוד עשיר, אבל הוא מורכב מאבא שלו וממיטנוול, שתמיד היה שם. לילה אחד, מגיעים פרשים אל ביתם ולוקחים איתם את מרטין ברד. סיילס יוצא על-גבי פוני נבון כי מנחה אותו תחושה לא ברורה שאביו נמצא בצרה ועליו להצילו.

הדמות של סיילס, וזה יגידו כנראה כל מי שקראו את הספר, מאוד נבונה לגילה. הוא חכם על גבול הפילוסופי, מלא באבחנות קטנות ומיוחדות שלרוב מיוחסות לאנשים גדולים ובוגרים ממנו. באופן אישי לא מצאתי את זה מוזר, אלא קסום. מדובר בילד רגיש עם דמיון עשיר וחינוך לא קונבנציונלי שכנראה שמר על הטוהר של מוחו.

במהלך מסעו הוא פוגש אנשים, חברים ארעיים למסע, לומד להיות אמיץ ועצמאי ומתמודד עם תחושת הלבד שמאיימת לבלוע אותו.

האווירה מתרחשת בארצות-הברית של המאה ה-19, בתקופה הרומנטית של הבהלה לזהב והמערב הפרוע, במקומות בהם החוק הוא המלצה בלבד והאדמה ספוגה בהיסטוריה שהשתיקה יפה לה. 

ולמרות כל זאת – זה לחלוטין ספר לנוער. האובדן, האלימות והתוכן האומנם שנוי במחלוקת, כולם מובאים בשפה שלא תזעזע קוראים צעירים וכנראה לא גסה או קשה יותר מתכנים שהם נתקלים בהם בטלוויזית אחר-הצהריים שלהם.

באופן אישי, אני מגדירה ספרי נוער כמוצלחים אם הם בעלי ערך מוסף גם לקוראים בוגרים יותר. זה לגמרי תקף לגבי "פוני", שמצליח להעביר שיעור על עצמיות, בגרות וביטחון, בלי להרגיש שהוא מטיף או מאכיל בכפית.

מה שמביא אותי לתלונה שהיא כנראה היחידה שלי על הספר, והיא דבר המחברת.

ניכר שפלאסיו מאוד מרוגשת מהוצאת ספרה הראשון שהוא לא חלק מעולמו של "פלא". ניכר שהיא חקרה, ועבדה והספר הזה הוא באמת מדם ליבה. ניכר שהיא רצתה שהוא יגע בכמה שיותר לבבות.

כל זה מדהים.

רק לא ברור לי למה בדבר המחברת שלה, היא עצרה להסביר כל דבר ודבר. למה לא לתת ליצירה שלך לדבר בעד עצמה? זה כמו להסביר בדיחה – היא כבר לא מצחיקה אחר-כך. התחושה שקיבלתי היא שפלאסיו לא סמכה על הקוראים שלה להבין את עומקי הסיפור בעצמם, ואני חושבת שזו טעות של מתחילים.

חלק מהיופי של ספר הוא שהוא הופך להיות דברים אחרים בשביל אנשים אחרים.

טריגרים ותכנים רגישים: אובדן, אלימות שאינה מפורטת, מוות, התייחסות למערכות יחסים גאות (אבל ממש ברפרוף).