ז'אנר: מותחן ריגול.
למי מתאים: חובבי ג'יימס בונד, שם קוד מ.ל.א.ך, קינגסמן וסטנטים שיווקיים גאוניים.

על רגל אחת:

"מי זאת אלי קונווי ואיך היא כתבה ספר כל-כך טוב?"

מתוך גב הספר:

רכבת מפוארת דוהרת לעבר מוסקבה ומפגש עם הגורל.
מטוס של ה-CIA מופל בג'ונגלים של "משולש הזהב".
מטמון נאצי הקבור בהרי דרום־מערב פולין.
אוצר אבוד, הפלא השמיני של העולם, שנעלם כבר שבעים שנים.
ורק הזדמנות אחת לגאולה.

חלום של איל הון רוסי להשיב את הגדוּלה לאומה מניע שרשרת אירועים שיובילו את העולם אל סף כאוס. רק פרנסס קופי, ראש אגף המבצעים האגדית של ה-CIA יכולה למנוע את זה.
אבל כדי להצליח בכך, היא זקוקה למישהו מיוחד.
כאן נכנס לתמונה ארגייל, סוכן חסר מנוח עם עבר אפל, שניחן בכישורים להתמודד עם אחד האנשים החזקים בעולם. בתנאי שקודם כול יוכל להציל את עצמו…

קבלו את ארגייל, מותחן ריגול חובק עולם שהעניק השראה לסרט הפעולה שובר הקופות, ארגייל (פברואר 2024), בכיכובם של הנרי קאוויל, ברייס דאלאס הווארד, סמואל ל' ג'קסון, וג'ון סינה, ובבימויו של מתיו ווהן שביים את הטרילוגיה המפורסמת קינגסמן.

הוצאת: ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג
תרגום: שמעון בוזגלו

ומה אני חשבתי עליו:

כן, הצד המתנשא שלי זוכה פה ליותר מדי אור, אבל אני אמשיך לטפוח לו על השכם ולהזכיר שבאמת צדקתי.

בזמן שהאינטרנט רחש תיאוריות סביב העובדה שסופרת עלומה וספר הביכורים שלה זכו לעיבוד קולנועי ע"י שמות מאוד גדולים בתעשייה וסביב הזהות של אותה סופרת עלומה (טיילור מי?), אני הרחתי לי תרגיל שיווקי משובח שעשה לי חשק עז מאוד לדגום את המוצר שהם מנסים למכור.

המוצר, למקרה שתהיתם, הוא הסרט ולא הספר.

אבל המוחות מאחורי התעלול הזה זוכים לנקודות זכות כי הספר לחלוטין עומד בפני עצמו, וצריכה של כל אחד מהמוצרים לא פוגמת בצריכה של המוצר האחר. הם שני חלקים באותה קולקציה ועשויים באותה רמת גימור, וזה פשוט נשיקת שף. וכמובן, אי אפשר להפריד אותם אחד מהשני, כי הם למעשה מוצרים משלימים.

אני מתמוגגת פה. אשת הקריאייטיב והפרסום שבי פשוט חיה בשביל דברים כאלה.

אז מה בעצם היה לנו?

ארגייל, רומן ריגול מרובה משתתפים ותפניות. הספר עוקב אחרי הפעולה הראשונה של ארגייל בשירות ה-CIA ואיך הוא בכלל הגיע לשם ולמה, עם סיפור סוחט דמעות והכל.

לצורך העניין, הספר הזה באמת נכתב ע"י אותה אלי קונווי, שטוענת גם במכתב המקדים שלה שארגייל פשוט בא לה בחלום והספר כתב את עצמו.

ארגייל עצמו הוא בחור צעיר שידע עצב ואובדן ומוצא את עצמו נזרק לעולם של חוסר ודאות, אפרוריות מוסרית וסיכונים גבוהים.

הספר מסופר בגוף שלישי ומדי פעם קופץ בין נקודות מבט, כביכול כדי לאפשר זוית של 360 מעלות לעלילה, שזה תרגיל מאוד קולנועי מצד הספר. ובכן, אחרי שהאמת יצאה לאור, אנחנו יודעים בוודאות שכתבו את הספר הזה אנשי קולנוע, אז זה רק הגיוני.

ובכל זאת, לא הייתה הרגשה של האכלה בכפית. אני לא קוראת המון מתח ריגול, וממה שכן קראתי באמצע הספר כבר ידעתי להצביע על הכיוונים שהסופר רצה לקחת אותי אליהם ועל ההטעיות. דווקא פה, הרמזים היו קיימים, ואם זה אכן היה מצולם היה לי את המידע, אבל מאחר והטקסט כתוב היה שימוש בהשמטת מילים מזהות בצורה כמעט אומנותית. 

על אף שהעלילה עצמה לא שיא המקורית, היא מעניינת ועדיין מצליחה להפתיע. לא כי לא ניחשתי את הטוויסט, אלא כי ידעתי להעריך את התרגילים הספרותיים שהשתמשו בהם כדי להסתיר ממני את האמת.

התוצאה היא סיפור טוב, שלם ותופס. נהניתי. ולמרות הזוועות שמתרחשות בספר – הוא היה כיף.

טריגרים ותכנים רגישים: התעסקות סביב מלח"ע ה-2 – מה שאומר עינויים וזוועות. מוות גרוטסקי ורצח, כי בכל זאת מותחן ריגול.

ומילה קטנה על הסרט – 

לקחתי את החצי שלי לראות אותו איתי בקלונוע והכרזנו עליו ביחד כבילוי ולנטיין מוצלח.

מדובר בסרט ספוף-י-מטא שלא לוקח את עצמו ברצינות בכלל. מלוהקים בו הנרי קאוויל (שזו תמיד בחירה טובה), סם רוקוול (שעד כה לא אכזב בשום סרט שראיתי אותו בו) ובריאן קרנסטון (הלא הוא וולטר ווייט) וגם ברייס דאלאס הרווארד (שאני קצת מאוהבת בה מאז עולם היורה) והוא מדלג לו בין ההגיוני למטורלל בצורה מדהימה, עם צילומים מרהיבים, סאונדטראק משובח ובימוי ראוי לציון.

ויש שם חתול.