ז'אנר: מותחן פסיכולוגי.
למי מתאים: חובבי מספרים לא מהימנים ומי שאהבו את הספרים הקודמים של מיכאלידס.

על רגל אחת:

מה כבר יכול להשתבש בחופשה על אי בודד?

מתוך גב הספר:

מותחן קצבי ומלא תפניות מאת מחבר רב־המכר העולמי המטופלת השקטה.

שמי הוא אליוט צ'ייס, ואני עומד לספר לכם סיפור שכמותו מעולם לא שמעתם.
זהו סיפור על רצח. או שמא מדובר בעצם בסיפור אהבה?

לאנה פראר היא כוכבת קולנוע מתבודדת ואחת הנשים המפורסמות בעולם. מדי שנה היא מזמינה את חבריה הקרובים ביותר לברוח ממזג האוויר האנגלי ולבלות את חג הפסחא באי היווני הפרטי והאידילי שלה.
אני אומר לכם את זה כי אתם עלולים לחשוב שאתם מכירים את הסיפור הזה. בטח קראתם עליו בזמנו – זה עורר סערה של ממש בצהובונים אם אתם זוכרים. היו בו כל המרכיבים הדרושים לסנסציית ידוענים; אי פרטי מנותק בגלל רוחות… ורצח.

"מותחן פסיכולוגי מושלם." – Booklist

"אווירתי להפליא וסוחף מהעמוד הראשון, זהו הרומן האהוב עלי של מיכאלידס עד כה. לקוראים מחכה עונג צרוף! אבל מה עוד אפשר לצפות מאמן הטוויסטים שאין שני לו?" – לוסי פולי, מחברת "הדירה בפריז" ו"רשימת המוזמנים"

"מיכאלידס משחק אותה בפעם השלישית ברציפות עם הרומן החדש שלו, רוחות הזעם. סיפור מקורי לחלוטין שמציג בפני הקוראים את מלך המספרים הבלתי מהימנים, כמות תפניות שמספיקה לשני רומנים ודמויות שמדממות דרך הדף." – דיוויד באלדאצ'י 

"נגיעות של אגתה כריסטי ומשיכת מכחול של 'שדרות סאנסט' צובעות את המותחן הפסיכולוגי היוצא מן הכלל הזה… מיכאלידס שומר את הקוראים שלו על קרקע לא יציבה לאורך כל הדרך, כשהוא בונה את המתח לקראת שורת חשיפות אחרונות. התוצאה היא עונג צרוף." – Publisher’s Weekly

הוצאת: ידיעות ספרים, פן
תרגום: רחל פן

ומה אני חשבתי עליו:

שמעתי על מיכאלידס כמה וכמה פעמים. למעשה, "המטופלת השקטה" ו"הבתולות" יושבים לי על המדף כבר לא מעט זמן. אמא שלי הכריזה ש"הבתולות" פחות טוב, אז כדאי שאתחיל עם "המטופלת השקטה". רצה הגורל ובכלל התחלתי עם "רוחות הזעם".

אני מחבבת מספרים לא מהימנים ועל כן מחבבת גם מותחנים פסיכולוגים. אולי זה מזוכיזם קל, אבל ספר שמצליח לעבוד עלי בצורה טובה ומספקת זוכה ממני לחיוך והתלהבות. אני מוכנה לסלוח לו על הגזלייט אם מדובר בביצוע איכותי.

"רוחות הזעם" הולך בדרכם של קלסיקות מתח רבות מספור ומבטיח אי מבודד, רשימת חשודיים מידיים ורצח. הוא כתוב בגוף ראשון שהוא גם מספר כל יודע. אליוט, המספר, שובר את הקיר הרביעי ומזמין אותנו בתור הקוראים להרים איתו משקה ולהקשיב לסיפור המרתק אודות הרצח שהתרחש אז מזמן באי אאורה היווני, אבל שלא כמו ב"כולם המשפחה שלי הרגו מישהו" (שסיימתי בדיוק לפני הספר הזה), אליוט לרגע לא מבטיח לספר את כל האמת. הוא טווה את הסיפור בחמש מערכות, כמו בתיאטרון, ועם כל מערכה התמונה מתרחבת ומתבהרת.

לדבר על העלילה יהיה ספוילר, אז אני אדבר על המסע.

במקום סגור עם מספר מוגבל של דמויות יש גבול עד כמה אפשר למתוח את החוקים בלי לפלוש לעולמות ה"לא אמין", ועל כן עלינו להיות קצת שרלוק הולמס ולסלק את הבלתי אפשרי ובכך להישאר עם האמת, גם אם אינה סבירה.

במותחנים פסיכולוגים, כך למדתי, הדרך היא החשובה. הגילויים הקטנים, הדברים שמסתתרים מתחת למילים ובין השורות, הדברים שלא נאמרים, אלא נרמזים. הספר מבטיח טוויסט, ועל כן חיפשתי אותו בכל שעל. הכתיבה עצמה היא להטוט מצוין של מילים ודימויים. אליוט קופץ בין עבר, הווה ועתיד, פונה לקורא ושב ומתנצל ומסביר את עצמו, מעכב את הסיפור לצורך שביל צידי, עיקוף קטן בדרך, שהוא מבטיח שישפוך אור על הקורות הבאות.

באופן אישי, אני אוהבת תיאטרון. אני גם קוראת מחזות ואוהבת מאוד כשעולמות תוכן שונים משתלבים זה בזה וחולקים כבוד הדדי. הרגשתי שהספר הזה נתן כבוד מאוד גדול לתיאטרון וכך גם למיקום של העלילה – ביוון. הקריאה הרגישה לי מכושפת, טבולה בפולקלור של איים נידחים ואמונות טפלות של תיאטרון. משהו תמיד ארב בין השיחים. מהבחינה הזאת הספר מאוד מוצלח. 

אבל הדבר שהכי אהבתי, ותפרשו את זה איך שתרצו – אחרית הדבר.