ז'אנר: דיסטופיה ישראלית, פרוזה, רומן מתח, ספרות מקור.
למי מתאים: למי שמחפש רומן שונה בנוף עם פרוזה משובחת.

על רגל אחת:

זה כאב שמרגישים עמוק בתוך הלב.

מתוך גב הספר:

בישראל שאחרי הכיבוש האיראני, מרלין היא מרגלת אמריקאית שנשלחת להסתנן לשורות הצבא הזר. בעודה מנווטת את דרכה בין שוביה, היא נרדפת על ידי זיכרונותיה ממערכת היחסים האינטנסיבית שלה עם בועז, שממנו היא מנסה נואשות להתרחק.

בועז, לשעבר איש מוסד, וכיום מנהיג המחתרת הישראלית שפועלת נגד הכוחות האיראניים, מוּנע על ידי אהבתו הבלתי מתפשרת למרלין. הוא יוצא למסע על מנת למצוא אותה, מסרב להרפות מהאישה שכבשה את ליבו.

על רקע דיסטופי של חורבן ותקומה מחודשת, כשהמדינה נקרעת, מרלין, בועז והסובבים אותם חייבים להתעמת עם השדים הפנימיים שלהם אם ברצונם להצליח לשרוד.

סיפור שובה לב זה משלב אובססיה, התבגרות וחוסן של הרוח האנושית.

הוצאה עצמית.

ומה אני חשבתי עליו:

טראוב פנתה אלי והציעה לי את הספר אי שם בדצמבר. עשיתי מחקרון קטן משלי וראיתי שאת כתיבת הספר ליוו כמה שמות שאני מאוד מעריכה את דעתם ואת פועלם, אז הסכמתי.

אני נוטה להיות סקפטית קצת כשמדובר בספרות מקור עצמאית, וזה חלק מנאום הדיסקליימר שאני שוטחת בפני כל יוצר או יוצרת מקומיים שמציעים לי את הספר שלהם. אני לא רוצה לפגוע, משתדלת תמיד להיות מכבדת ולא לזלזל בעבודה ובהשקעה שנמזגו לתוך היצירה. להוציא ספר לאור זה להוציא פיסה מהנפש שלך החוצה – אני יודעת כמה זה מפחיד וכמה התגובות של הבחוץ יכולות לערער.

אז התחלתי לאט. זה גם היה הכרחי כי הספר נפתח בבום שהפך לי את כל הבטן. זה אמיץ מצד טראוב להוציא לאור את הספר הזה בעיתוי הזה. בדצמבר האדמה שלנו עוד בערה, וכך גם האדמה של ישראל ב"מרלין האדומה". הוא נפתח בפלישה איראנית, ישראל נכבשת ע"י אויביה ואזרחיה גולים בתוכה. איכשהו, המדע-הבדיוני של טראוב השתלב עם המציאות הנוכחית. אם הייתי ג'ואי טריביאני הייתי מכניסה את הספר למקפיא. במקום זה הנחתי אותו על ערימת הספרים האחרים שיש בהם סימניה. הם מחכים לי ולגחמות שלי. אבל אל "מרלין" חזרתי.

"מרלין האדומה" כתוב בתמונות. בועז, סוכן מוסד שהפך לראש המחתרת הישראלית, כותב יומן מכתבים לאהובה, מרלין מגוללת את סיפורה בזמן אמת ובין לבין שזורים סיפורים ארעיים. אנקדוטות קטנות להשלמת התמונה. סכין משוכה במלח ולימון כדי שהפצע יכאב עוד קצת.

זה נכון, הספר הזה הוא על תקומה ועל הכוח הנפשי הבלתי נלאה של העם היהודי, אבל הוא גם על כאב. ישראל של טראוב מדממת וכך גם גיבוריה. זה דימום שאף אחד לא רואה – הוא מבפנים. לכל אחד מהסיפורים הקטנים בתוך הסיפור הגדול יש כוח מנחה – כאב משותף. מרלין מונעת מהצורך למצוא את עצמיותה ואת זהותה גם בנפרד ממערכת היחסים שלה עם בועז, שעיצבה וגילפה אותה למי שהיא בחרה להיות. בועז מונע מהחרטות שלו, מהצורך להיאחז בדברים שיש לו שליטה עליהם. רוח הרפאים של מערכת היחסים הזאת רודפת את העלילה, ועם כל פיסת מידע שנחשפת במהלך הקריאה כך גם מוארת הדרך.

הקריאה בספר מעלה שאלות על נאמנות למקום ולאדמה, על מה המשמעות של נאמנות לאנשים. הדמות של בועז מצטיירת בהמון גוונים של אפור, אבל בתוכם גם קיימת גרסה מסוימת של נאמנות. גם אם הנאמנות שלו לא גופנית, הנפש שלו נאמנה.

מצידה, מרלין מגלה מחדש איך נאמנות מתקשרת בזהות, ומה למעשה מכתיב את הזהות שלה. הבחירות והמעשים שלה תחילה מונעים מתוך אמת פנימית מסוימת – בה היא בעיקר בורחת, אבל הבריחה מביאה אותה לאותו מקום ממנו ברחה, ושם היא נאלצת לבחור מחדש ולהחליט לאן שייכת הנאמנות שלה.

הספר שזור בהמון סוגים של כאב והמון סוגים של רוחות רפאים. למרות שהוא מדגמן רק 174 עמודים, זו לא קריאה קלה. כמו בכל ספר, מהרגע שנשאבת – נשאבת. אין דרך חזרה. החצי השני תמיד יותר קצר מהראשון. נקודת המפנה שלי אמנם הייתה קצת לפני החצי, אבל הספר שבה אותי.

זה קרה, למעשה, כבר מהפרק הראשון, אבל כפי שאמרתי קודם – הייתי צריכה לתת לספר לנוח כדי שאוכל למגן את עצמי מחדש לפני שאצלול אליו שוב. 

הכתיבה יפהפייה. העלילה נשזרת בין המילים – היא קו מנחה בין התהליכים האישיים שעוברות הדמויות, קושרת את התמונות אחת לשניה כדי לספר סיפור על נפילה, על תקומה, על צלקות ועל תושיה.